חלק בלתי נפרד ממערכת בחירות הם הביקורים של פוליטיקאים בבתי הספר התיכוניים. אבל השנה גם הביקורים האלו הפכו לאירועי יחצנות, שכוללים אפילו מזכרות. אתמול (שני), למשל, נציג מפלגת "עוצמה יהודית", שהגיע לפאנל בתיכון "הנדסאים" בהרצליה, חילק לתלמידים סיכות בצורת חבל תלייה, ולפני מספר שבועות, במסגרת אירוע הבחירות בתיכון "בליך" ברמת גן, אנשי אותה מפלגה ניסו לחלק לתלמידים מחזיקי מפתחות בצורת אקדח, ועליהם פניו של איתמר בן גביר, כשהמסר הוא "נשק מציל חיים".
שני האירועים הללו הציתו, כצפוי, ויכוח ישן שבמרכזו השאלה האם כניסת פוליטיקאים לבתי הספר היא צעד מתאים או לא. התומכים בביקורים טוענים שמדובר דווקא בדמוקרטיה במיטבה - התלמידים שומעים מגוון דעות, שואלים שאלות, מתווכחים ובסופו של דבר מגבשים עמדה משלהם. לכאורה הם צודקים, אלא שבשנים האחרונות נכנסו למשוואה הזאת עוד כמה משתנים, ובראשם הרשתות החברתיות.
הפוליטיקה כבר בבית
בני הנוער של היום לא פוגשים את הפוליטיקאי בפעם הראשונה בשערי בית הספר. חלקם כבר פגשו אותו עשרות, אולי מאות פעמים קודם לכן, בטיקטוק, באינסטגרם, ביוטיוב ובשאר הרשתות, ושם המשחק שונה לגמרי. הם כבר ראו את בנט מתווכח עם אנשים, שמעו את המסרים של בן גביר, צפו בביבי מסביר שוב ושוב, ראו את אייזנקוט מסביר את דעותיו, ואם אחד מהם תפס את עינם יותר מהשאר, סביר להניח שהם מקבלים יותר ויותר סרטוני בחירות המשוייכים רק לו – על פי האופן שבו האלגוריתם סיווג אותם.
כידוע, האלגוריתם של טיקטוק לומד מהר מאוד במה אנחנו מתעניינים. צפית בסרטון מסוים? עצרת עליו עוד כמה שניות? עשית לייק? מיד תקבל עוד ועוד מאותו הדבר. וכך יכול להיווצר מצב שבו נער או נערה נחשפים שוב ושוב לאותה תפיסת עולם, לאותם מסרים ולאותם אנשים באופן שמחזק את אותה עמדה מסוימת, ומצמצם את היכולת שלהם להקשיב לעמדות נוספות.
ואם לא די בכך, בואו נוסיף לכך את גיל ההתבגרות עצמו. מדובר בתקופה של שינויים משמעותיים, שבה המוח ממשיך לעבור תהליכי הבשלה גם לתוך שנות העשרים. מערכות הקשורות לשיקול דעת, ויסות וקבלת החלטות עדיין מתפתחות, ובמקביל בני נוער מגלים רגישות גבוהה במיוחד לתגמול, לריגושים ולהשפעה חברתית. מבלי להפוך את זה עכשיו לשיעור במדעי המוח, המשמעות היא שמסר חד, רגשי, כזה שמעורר כעס או כזה שמקבל חיזוק שוב ושוב מהסביבה ומהרשתות החברתיות, עשוי לקבל אצלם משקל משמעותי במיוחד, ולהשפיע עליהם.
עכשיו, כשמבינים את כל התמונה הזאת, כדאי לחזור שוב לאותו פוליטיקאי שנכנס לבית הספר. כשהמתבגר יושב מולו באולם ושומע אותו, הוא כבר לא פוגש רק את מה שנאמר באותו הרגע. הדברים מתחברים לסרטונים שהוא כבר ראה, למסרים שהוא כבר שמע שוב ושוב ולדעה שאולי כבר גיבש עליו הרבה קודם. כלומר, מה שאנחנו רואים כפוליטיקה במיטבה וכהתנסות בדמוקרטיה אמיתית, הופך לפעמים בעיקר ל"שכנוע של המשוכנעים".
יועז הנדל בתיכון בליך. כמו ברשת?
(צילום: מיקי שמידט)
העובדה שבמהלך השנה מביאים לבית הספר נציגים ממפלגות שונות עדיין לא מבטיחה שכל תלמיד באמת נחשף למגוון דעות. יכול להיות שכל אחד פשוט מתחזק עוד קצת את מה שכבר חשב קודם. ואז, במקום להוסיף לתלמיד משהו שלא היה לו קודם, המפגש בבית הספר הופך לעוד במה עבור הפוליטיקאים ולעוד תחנה בקמפיין שלהם.
לפני שמלמדים דמוקרטיה
אולי לפני שאנחנו ממהרים להזמין עוד פוליטיקאי לבית הספר, כדאי שמישהו ידבר עם בני הנוער על הפוליטיקה שהם כבר צורכים בכל יום: על הסרטונים שהם רואים, על המסרים שמגיעים אליהם, על האלגוריתם שמחליט מה יהיה הסרטון הבא, על הדרך שבה פוליטיקאים, משפיענים ומובילי דעת קהל מנסים למשוך את תשומת הלב שלהם.
תרגיל בחירות בתיכון בליך
(צילום: מיקי שמידט)
זה הזמן ללמד אותם לעצור לרגע, ולשאול שאלות ביקורתיות, כמו מי יצר את הסרטון הזה? למה דווקא עכשיו? מה הוא רוצה שאחשוב או ארגיש? האם מוצגת כאן כל התמונה? האם יש מקור נוסף שאומר משהו אחר? ומה חושב מי שנמצא בצד השני? כי אולי הדבר החשוב שצריך ללמד אותם היום זה לא למי להצביע, אלא איך לצרוך פוליטיקה בצורה ביקורתית.
וזה גם המקום שלנו, ההורים, בדיוק עכשיו, רגע לפני הבחירות, להתעניין במה שהילדים שלנו רואים ולשוחח עימם. לבדוק לאילו סרטונים הם נחשפים, מה דעתם עליהם, מה הם חושבים. לנסות לפתח עימם דיון, ללא ביקורת, אכזבה או עצבים, גם אם הדעה שלהם שונה או מנוגדת לשלנו. כי, בסופו של דבר, בעתיד הלא רחוק, בני הנוער שיושבים היום בכיתות יהיו המצביעים בבחירות, ובמצב הנוכחי, אם אנחנו לא נדבר איתם על מה שהם רואים, האלגוריתם כבר יעשה את זה במקומנו.
חוקרת תרבות הילד והנוער, מנכ״לית פורטל עשר פלוס להורים
פורסם לראשונה: 13:50, 06.10.26
