לצד המחשבות על מה שהשגנו, מופיעות לעיתים גם מחשבות אחרות, שלא תמיד מדברים עליהן: הדברים שהיו חשובים לנו ולא קרו; השיחה שלא קיימנו, ההזדמנות שלא לקחנו, הכיוון המקצועי שלא העזנו לבחור או הקשר האישי שלא טיפחנו. רוב הדברים שלא קרו כפי שקיווינו נשכחים עם הזמן, ואנחנו ממשיכים הלאה. אבל יש דברים שאינם מרפים מאיתנו וחוזרים שוב ושוב בדמות המחשבה העיקשת "אילו רק...". מחשבה זו עומדת בליבה של תחושת ההחמצה הצורבת.
מהי תחושת החמצה?
חרטה, אכזבה והחמצה הן שלוש תחושות לא נעימות, קרובות זו לזו, אבל הן אינן זהות. חרטה מתעוררת כאשר אנחנו מביטים על מה שעשינו או על מה שלא עשינו וחושבים שיכולנו לבחור אחרת. אכזבה, מנגד, קשורה לפער שבין מה שקיווינו או ציפינו שיקרה לבין מה שהתרחש בפועל. תחושת החמצה קשורה לאפשרות רצויה שלא התממשה. זו יכולה להיות אפשרות קטנה, כמו אירוע שלא הגענו אליו או אפשרות משמעותית יותר, כמו מסלול מקצועי שלא בחרנו בו, קשר רומנטי שלא נתנו לו מספיק סיכוי, או כישרון שהיה טמון בנו ולא נתנו לו די מקום להתפתח בחיינו.
תחושת החמצה במובן שבו היא נידונה כאן נוצרת כאשר האפשרות שלא התממשה נותרת בעלת משמעות עבורנו, ולעיתים ממשיכה ללוות אותנו גם לאחר שהרגע עצמו חלף.
בבסיס תחושת ההחמצה עומדת היכולת לדמיין מציאות שלא התקיימה. בפסיכולוגיה מכנים זאת "חשיבה נוגדת מציאות". לצד מה שקרה בפועל אנו בונים במחשבה תרחיש חלופי: "אילו הייתי בוחר אחרת", "אילו הייתי מעז", "אילו היינו מדברים אז". בעת חוויית החמצה איננו חווים רק את מה שאירע, אלא משווים אותו למה שיכול היה להתרחש. ככל שהאפשרות החלופית נראית משמעותית יותר, כך תחושת ההחמצה עשויה להיות חזקה, צורבת ומתמשכת יותר. לעיתים אנחנו מדמיינים לא רק אירוע אחר אלא גם גרסה אחרת של עצמנו. הפסיכולוגיה מכנה זאת "העצמי האפשרי": האדם שיכולנו להיות או שקיווינו להיות. כאשר תחושת ההחמצה נקשרת לדמות הזאת, היא עלולה להיות עיקשת במיוחד.
ההחמצות שנשארות
יש דברים שרצינו לממש והתאימו לאדם שהיינו פעם, אך כיום, מכיוון שהשתנינו, הם כבר פחות חשובים לנו. לכן תחושת ההחמצה על אי מימושם נחלשת. לעומתם, יש החמצות שנוגעות בצורך שעדיין מפעם בתוכנו. מי שמרגיש שהחמיץ את האפשרות לתת ביטוי ליצירתיות בעבודתו אולי עדיין זקוק למרחב יצירתי. מי שמרגיש שהחמיץ קרבה אולי מבטא צורך בהקשבה, באינטימיות או במגע שעדיין קיים בהווה. לכן עוצמת ההחמצה אינה נקבעת רק לפי גודל האירוע, אלא גם לפי המשמעות שאנחנו מייחסים לאפשרות שלא התממשה ועד כמה היא עדיין חשובה לנו היום.
פרופ' ליאת קוליק צילום: אילנית קיצוניקשר זוגי, למשל, הוא תחום חיים מרכזי וטעון בציפיות. אנו מצפים מן הקשר הזוגי לספק אהבה, קרבה, ביטחון, תמיכה, סיפוק מיני, חברות, שותפות, הכרה, צמיחה אישית וחוויות משותפות מהנות. דווקא משום שהזוגיות נושאת כל כך הרבה ציפיות, היא עשויה להיות קרקע פורייה לתחושת החמצה. זוגיות יכולה להיות טובה במובנים רבים, ובכל זאת להשאיר תחומים שבהם משהו חשוב לא התממש.
תחושת ההחמצה הגבוהה ביותר נמצאה בתחום הרגשי והמיני, והנמוכה ביותר בתחום ההערכה וההכרה. אנשים יכולים לבנות יחד בית ומשפחה ולתמוך זה בזה לאורך שנים, אך עדיין לחוש שחלק מן הפוטנציאל הרומנטי או הרגשי של הקשר לא מומש
במחקר שערכתי באחרונה בקרב 140 נשים וגברים בני 60 עד 85, בחנתי את תחושת ההחמצה בזוגיות. מן המחקר עלו ארבעה תחומים מרכזיים של החמצה: התחום הרומנטי, הרגשי והמיני; ביטחון, תמיכה וצמיחה אישית באמצעות הזוגיות; בילויים וחוויות מהנות משותפות; והערכה והכרה מצד בן או בת הזוג. כ-25% מן המשתתפים דיווחו שאינם חשים החמצה כלל. כ-37% דיווחו על החמצה בעוצמה נמוכה, ובערך 38% דיווחו על החמצה בעוצמה בינונית עד גבוהה. תחושת ההחמצה הגבוהה ביותר נמצאה בתחום הרגשי והמיני, והנמוכה ביותר בתחום ההערכה וההכרה. אנשים יכולים לבנות יחד בית ומשפחה ולתמוך זה בזה לאורך שנים, אך עדיין לחוש שחלק מן הפוטנציאל הרומנטי או הרגשי של הקשר לא מומש.
ברמת ההחמצה הכללית לא נמצאו הבדלים מובהקים בין נשים לגברים. עם זאת, בתחומים מסוימים וייחודיים יותר הופיעו הבדלים: נשים ביטאו יותר החמצה סביב הקשבה מצד בן הזוג והתקשורת עמו, ואילו בקרב גברים בלטה יותר החמצה סביב מיניות ואהבה. בנוסף, נמצא כי מי שדיווח על החמצה גבוהה בתחום אחד נטה לדווח על החמצה גם בתחומים אחרים. ייתכן שצורך משמעותי שנותר בלתי מסופק צובע גם חלקים נוספים של החוויה הזוגית.
לחיות עם "אילו רק"
הקושי מתחיל כאשר חווית "החיים האפשריים שלא חיינו", שהם עיקר תחושת ההחמצה, מתחילה להשתלט על החיים שאנחנו חיים עכשיו. במחקר מצאנו שככל שתחושת ההחמצה בזוגיות הייתה גבוהה יותר, כך הייתה פחות נטייה לבטא מחוות של חיבה ואהבה בחיי היומיום. במובן הזה, העבר עלול להמשיך לצבוע את ההווה.
לא נמצאו הבדלים מובהקים בין נשים לגברים
(תמונה: Shutterstock/Volodymyr TVERDOKHLIB)
אך תחושת החמצה אינה חייבת להיות רק מכאיבה. לעיתים היא נושאת מידע חשוב על הצרכים, הערכים והמשאלות שעודם חיים בתוכנו, ובמובן הזה היא יכולה לשמש מעין מצפן אישי, המקדם אותנו ומוביל אותנו למקומות טובים. במקום לשאול רק "איך אני נפטר מתחושת ההחמצה הצורבת הזאת?", אפשר לשאול "מה היא מספרת לי על מה שעדיין חשוב לי, ולאן אני רוצה לכוון מכאן?".
החמצה היא גם הזדמנות
לא כל החמצה ניתנת לתיקון: יש דלתות שנסגרו, זמנים שחלפו ואנשים שכבר אינם בחיינו. אבל גם כאשר אי אפשר לשנות את העבר, אפשר לבדוק מה מתוך הצורך שמאחורי ההחמצה עדיין ניתן לממש בדרך אחרת.
מי שמרגיש שהחמיץ את האפשרות לתת ביטוי ליצירתיות שבו יכול אולי לתת לה מקום כיום, בזירה אחרת ובאמצעים שלא היו זמינים לו בעבר. מי שמרגיש שהחמיץ קרבה בזוגיות יכול, כאשר הדבר אפשרי, לנסות ליצור יותר הקשבה, מגע וחוויות משותפות. לא תמיד אפשר להשיב את מה שהיה, אבל לעיתים אפשר לתת לצורך הישן מימוש בצורה חדשה.
לאפשר להחמצה להיות מצפן
(תמונה: Shutterstock/Sergey Neanderthalec)
וזו אולי שאלה מתאימה במיוחד בפתחה של שנה חדשה: לא רק "מה החמצתי השנה?", אלא "מה ההחמצות שלי מספרות לי על עצמי ועל מה שעדיין חשוב לי?". יש החמצות שראוי להניח מאחור ולסגור עליהן את הדלת. לאחרות כדאי להקשיב - לא כדי לחזור ולחיות בעבר, אלא כדי לתת להן לשמש מצפן. מצפן אינו מחזיר אותנו אל הדרך שלא בחרנו בה, אבל הוא יכול לסמן את הכיוון שמכאן והלאה. ואם נקשיב לו היטב, אולי נגלה שבתוך תחושת ההחמצה מסתתרת לא רק עדות למה שלא היה, אלא גם הזמנה למה שעוד יכול להיות.
הכותבת היא דיקן ביה"ס למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית נתניה
