שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר ועדיין מספיק רמז קטן למה שקרה כדי להציף מחדש את הזיכרון. מישהו פותח חלון וריח של עשן נכנס פנימה, או שפתאום אופנוע חולף ברחוב ברעש מטריד, ועוד לפני שהראש הספיק לחשוב, הלב כבר מתחיל לדהור, הנשימה נתקעת והבטן מתהפכת. נהוג לומר במצבים כאלה ש"הגוף זוכר", אבל לגוף עצמו אין מערכת ארכיון. אין תאים בשרירים או בלב שמאחסנים אירועים מהעבר. הזיכרון שמור במוח, שמנהל דיאלוג רציף עם המערכות הפיזיות שלנו. כשמשהו מזכיר למוח את האיום שהיה, הוא עשוי להפעיל מחדש את מערכות ההישרדות גם כשהסכנה עצמה כבר חלפה מזמן.
מחקרים בנושא מצביעים על כמה מאפיינים בולטים של זיכרונות חודרניים בפוסט-טראומה: הם מופיעים באופן לא רצוני, עשירים בפרטים חושיים ולעיתים מלווים בתחושה חזקה של "עכשיו", כאילו האירוע מתרחש שוב בהווה. אחד ההסברים לכך קשור לדרך שבה המוח בונה ומארגן זיכרונות. לפי מודלים בתחום, לזיכרון יש מרכיב חושי של מראות, קולות וריחות, לצד מרכיב של הקשר שממקם את האירוע בזמן ובמקום. אפשר לחשוב על זה כמו תמונה בטלפון: יש את התמונה עצמה, ויש את המידע שמספר מתי ואיפה היא צולמה.
לפי המודל, ברגעי אימה המרכיב החושי עשוי להיחקק בעוצמה, בעוד שעיבוד ההקשר של זמן ומקום, שבו להיפוקמפוס (אזור מרכזי באונה הרקתית של המוח שאחראי על יצירת זיכרונות חדשים) תפקיד חשוב, עלול להיחלש. התוצאה היא מעין תמונה בלי תאריך: כשהיא עולה, המוח מתקשה לסמן אותה כאירוע ששייך לעבר. מדובר במודל שעדיין נבחן, ולא בעובדה מוכרעת.
מעקב אחר יומני ניצולי טראומה מחזק את הכיוון הזה - אנשים שהתמודדו עם פוסט-טראומה לא דיווחו בהכרח על הרבה יותר זיכרונות חודרניים מאחרים. ההבדל היה באופן שבו הזיכרונות נחוו: אצלם הם הרגישו יותר כמו "כאן ועכשיו" ועוררו יותר פחד ובושה. כלומר, לא רק תדירות הזיכרונות חשובה, אלא גם עד כמה הם נחווים כאילו האירוע מתרחש בהווה.
זיכרון הופך לדופק מהיר
כשזיכרון טראומטי מופעל, המוח לא רק נזכר במה שקרה, הוא יכול לעורר מחדש גם את התחושות הגופניות שהיו קשורות לאירוע. כאן נכנסת לתמונה האינסולה, אזור במוח שמעורב בעיבוד תחושות פנימיות כמו קצב הלב, הנשימה ותחושות מהבטן. מחקרים מציעים כי האינסולה פועלת יחד עם אזורים נוספים (ובהם ההיפוקמפוס) בעיבוד הקשר בין זיכרונות לבין התחושות הגופניות הנלוות אליהם.
איתי עניאלתמונה: מיקס סטודיולכן, כשמשהו מזכיר למוח את האירוע – ריח, קול או תמונה – הוא עשוי להפעיל את מערכת העצבים האוטונומית. התוצאה יכולה להיות דופק מואץ, הזעה, רעד או כיווץ בבטן. הגוף לא זוכר במובן שבו המוח זוכר. הוא מגיב כשהמוח מזהה משהו שמזכיר את האיום.
למה דווקא בתאריך הזה?
גם תאריך יכול להפוך לתזכורת לטראומה. לפי המרכז הלאומי האמריקני לחקר פוסט-טראומה, ימי זיכרון, טקסים, חדשות ושיח ציבורי סביב אירוע טראומטי יכולים לעורר מתח ותגובות רגשיות עוד לפני שהתאריך עצמו מגיע. אצל רבים, התגובות האלה נחלשות בתוך ימים או שבועות.
המשמעות של התזכורות האלה עשויה להיות גדולה במיוחד אחרי אירוע טראומטי רחב כמו 7 באוקטובר. מחקר שעקב אחר 710 מבוגרים מצא ששיעור המשתתפים שעברו את הסף בשאלון סינון לפוסט-טראומה כמעט הוכפל - מ-16.2% לפני המתקפה ל-29.8% אחריה. חשוב להדגיש: מדובר בשאלון סינון ולא באבחנה קלינית.
גם אחרי אותו אירוע, הטראומה אינה נראית אותו דבר אצל כולם. אצל אדם אחד הזיכרון יכול לחזור כתמונה חיה, עם פחד ודריכות, אצל אחר התגובה יכולה להיות דווקא קהות רגשית, ניתוק או תחושה שהעולם אינו אמיתי. מחקרים מציעים שההבדלים האלה קשורים, בין היתר, לאופן שבו המוח מווסת את התגובה לאיום.
מלמדים את המוח להבחין
אפשר להשוות את זה למערכת אזעקה רגישה מדי שמצפצפת בבית גם כשאין סכנה ממשית. כשרמז מאיים מופיע שוב ושוב בלי שקורה דבר רע, זיכרון הפחד אינו פשוט נעלם. במקום זאת, המוח יכול ללמוד מסר חדש: "בהקשר הזה, זה בטוח".
מחקר הדמיה שנערך באוניברסיטת הרווארד מצא שאנשים עם פוסט-טראומה הצליחו ללמוד מסר כזה במעבדה, אך למחרת התקשו יותר לשלוף אותו. במוחם נמדדו גם הבדלים בפעילות באזורים הקשורים לוויסות ולהקשר. מחקרי המשך הצביעו גם על קושי להבחין בין הקשרים בטוחים למסוכנים.
המטרה היא להחזיר את הזיכרון לעבר
(תמונה: Shutterstock/TA design)
וכאן מגיע העיקר: המטרה אינה למחוק את מה שקרה, אלא לעזור למוח ללמוד שהאירוע שייך לעבר ושההווה שונה. על העיקרון הזה נשענים גם טיפולים ממוקדי טראומה מבוססי ראיות - לפגוש את הזיכרון בהקשר בטוח ולעבד אותו, כך שלא כל תזכורת תפעיל מחדש את אותה אזעקה.
אם ימי השנה קשים לכם, כדאי לתכנן אותם מראש, לצמצם חשיפה לסיקור אם היא מגבירה מצוקה ולהישען על אנשים קרובים. אם התגובות עזות או נמשכות מעבר לתקופה שסביב התאריך, כדאי לפנות לעזרה מקצועית. ריח העשן עוד יכול להיכנס מהחלון, וימי השנה ימשיכו להגיע. המטרה אינה לשכוח, אלא להחזיר את הזיכרון למקומו הנכון בזמן: זה היה אז. עכשיו אנחנו כאן.
הכותב הוא חוקר מוח וזיכרון ודוקטורנט באוניברסיטת בר אילן
