בני נוער נחשפים היום למיניות בשלב מוקדם יותר בחייהם, ובאופן לא מתווך. הרשתות החברתיות מציפות אותם בדימויים, במסרים ובתחושת ביטחון מדומה: אם כולם מדברים על זה- כנראה שאין ממה לחשוש. בפועל, המידע שהם מקבלים מקוטע, שטחי ולעיתים פשוט שגוי. המיניות שמוצגת ברשת מדגימה מודל גוף לא מציאותי, תפיסות מוטעות לגבי הנאה, ובעיקר מתעלמת לחלוטין מהשיח על סיכונים, מחירים ובריאות.
הפחד מהריון לא מתוכנן עדיין קיים, אבל החשש ממחלות מין כמעט ואינו נוכח. לא כי בני נוער מזלזלים בבריאות שלהם, אלא כי אף אחד לא עצר באמת להסביר להם מה עומד על הפרק. גם נושאים מורכבים כמו הסכמה, גבולות, ניצול ומרות כמעט ואינם מקבלים מקום. מערכת החינוך נבוכה, הרשת רועשת, וההורים, לעיתים מתוך מבוכה ולעיתים מתוך תקווה שזה "עוד רחוק", דוחים את השיחה. כך נוצרת מציאות שבה צעירים הופכים לפעילים מינית בלי להבין באמת את הסיכונים.
דווקא כאן נמצא אחד התפקידים ההוריים החשובים ביותר. הורים אינם רק עוד מקור מידע- הם המסננת, הגשר והמבוגר האחראי. שיחה מוקדמת, ישירה ומותאמת גיל לא מעודדת מיניות, אלא מנגישה ידע אמין ומאפשרת קבלת החלטות אחראית כשהרגע מגיע. זו לא שיחה טכנית על אמצעי מניעה, וגם לא "שיחת הדבורה והפרח", אלא יצירת מרחב שבו מותר לשאול, להתבלבל ולהבין שבריאות ואחריות מינית הן חלק בלתי נפרד מחינוך- לא נושא מביך שמדלגים עליו.
כשאני פוגשת בני נוער בקליניקה, אני מבינה עד כמה הוואקום גדול. אין היום מבוגר אחד שאחראי באמת על הבריאות המינית שלהם. מהי בכלל בריאות מינית? האם זה רק מניעת הריון? האם זה רגש? הסכמה? גבולות? בפועל, אף אחד לא מחזיק את התמונה המלאה. בני הנוער ניזונים ממידע מהרשתות החברתיות שלרוב מביא יותר נזק מתועלת.
הם נכנסים לחיים מיניים בלי שמישהו ישב איתם באמת על המשמעות הרחבה: לא רק איך לא להיכנס להריון, אלא איך שומרים על הגוף ועל הנפש, איך מזהים סיכון, ואיך מבינים מה נכון ומה לא.
בישראל, אמצעי מניעה והפסקת הריון נגישים לבני נוער גם ללא הסכמת הורים. הנגישות הזו חשובה, אבל היא לא תמיד מלווה בהסבר, בהכוונה או בשיח רגשי. כאן בדיוק נוצר הפער. לא פעם אני מוצאת את עצמי מנהלת שיחות עמוקות עם בני נוער על נושאים שמעולם לא דוברו בבית: מהי הסכמה, מה ההבדל בין הסכמה לרצון, איך מזהים לחץ, ואיך יודעים לעצור.
אז איך כן מדברים?
לא מתחילים מאזהרה אלא מהקשבה ולא מפחידים אלא מסבירים.
זו לא "השיחה", אלא סדרה של שיחות קטנות. כאלה שמתחילות מוקדם, מתאימות לגיל, ומתפתחות עם ההתבגרות. לא מחכים לרגע שבו כבר צריך "לכבות שריפה". כשהשיחה הזו מגיעה אליי לקליניקה- זה בדרך כלל אחרי שמשהו כבר קרה. אילו הייתה מתחילה בבית, הרבה מהמקרים האלו פשוט לא היו מגיעים.
וגם אם נדמה לכם שהילד כבר "יודע הכל" מהרשת או מהחברים- בדקו מה הוא באמת יודע, ומה הוא רק חושב שהוא יודע. פתחו לו דלת לשיחה איתכם.
אחד המיתוסים הנפוצים ביותר שאני פוגשת הוא שאמצעי מניעה שווה הגנה.
אמצעי מניעה שמונעים הריון לא בהכרח מגנים מפני מחלות מין. זה נושא שכמעט לא מדובר- לא בקרב צעירים, אבל גם לא בקרב מבוגרים. נגיף הפפילומה, למשל, הוא דוגמה קלאסית לפער הזה. קונדום מפחית סיכון, אבל לא מגן לחלוטין מהידבקות, כי ההדבקה לא מחייבת חדירה אלא מגע של עור בעור. ועדיין, עבור בני נוער מחלות מין נתפסות כמשהו רחוק, עתידי, כמעט לא רלוונטי. מין אוראלי, למשל, מאוד נפוץ בין היתר מתוך מחשבה ש"ככה אין סיכון". אבל זיבה, עגבת ופפילומה מועברות גם ביחסים כאלה.
הבעיה מתחילה עוד קודם. החיסון נגד פפילומה ניתן כבר בחטיבת הביניים, אך הורים רבים מסתייגים ממנו. "זה עוד לא רלוונטי לילד שלי", הם אומרים. ודווקא שם הטעות. החיסון יעיל ביותר לפני תחילת פעילות מינית. הדחייה הזו חושפת בני נוער לסכנה בריאותית ממשית, עם השלכות קשות בהמשך החיים. וחשוב לומר: גם אם לא התחסנתם בזמן עדיף מאוחר מאף פעם. ניתן להשלים את החיסון גם בגילי 26-18.
חשוב גם להזכיר לילדים שיש עוד מבוגרים בטוחים. הורה לא חייב להיות הכתובת היחידה. רופאי משפחה, יועצים, אחים ואחיות- כולם יכולים להיות כתובת. רבים לא יודעים שאפשר לדבר עם רופא גם על נושאים שמעבר לכאב גרון וחום. אני עצמי מניחה בקליניקה דף עם מגוון נושאים שאפשר לדבר עליהם ובני נוער, שמגיעים עם שאלה טכנית, יוצאים עם הבנה רחבה הרבה יותר. בנוסף, אפשר ללמד אותם לצרוך מידע ממקורות אמינים כמו עמותת "דלת פתוחה", אתרי קופות החולים, ואתר "מידע אמין על מין".
ואולי המסר החשוב מכולם: הסכמה היא לא רק "כן". יש בני נוער שאומרים "כן" מתוך לחץ, פחד לא לאכזב או רצון להשתייך. חשוב לדבר על זה במפורש, ולהגיד שזה בסדר לעצור – והכי חשוב להקשיב לגוף.
בסופו של דבר, האחריות לבריאות מינית לא מתחילה במרפאה ולא בבית הספר.
היא מתחילה בבית, בשיחה שהורים אולי הכי חוששים ממנה, אבל זו שהילדים שלהם הכי צריכים.
הכותבת היא מומחית ברפואת משפחה, מכבי שירותי בריאות
