בשיח הציבורי על מצוקה נפשית ואובדנות בקרב מתבגרים, אנחנו נוטים, ובצדק, להתמקד במי שנמצא במצוקה גלויה: הילד שמתקשה לתפקד, הנערה שמביעה דיכאון, מי שמסמן באופן ברור שהוא זקוק לעזרה. אבל הפעם אני רוצה להתעכב דווקא על קבוצה אחרת לגמרי. לא אלה שנמצאים במרכז תשומת הלב, אלא אלה שנמצאים לידם. אלה שמספרים להם.
מדובר בבני ובנות נוער שמשמשים בפועל כ"גייט קיפרס", שומרי הסף של המצוקה הנפשית. הם לא מחפשים את התפקיד הזה, והוא לא ניתן להם באופן רשמי, אבל בפועל הם הראשונים לשמוע. להם מספרים על מחשבות אובדניות, על פגיעה עצמית, על סודות כבדים שאסור שיגיעו למבוגרים.
מי הם אותם מתבגרים? לא בהכרח "הילדים הטובים" במובן הקלאסי של צייתנות והישגיות, אלא ילדים ובני נוער שיש להם נטייה עמוקה לקחת אחריות על אחרים. לעיתים אלה מתבגרים שגדלו בסביבה שבה נדרשו להיות קשובים, מתפקדים או מחזיקים מישהו אחר, למשל אחים של ילדים עם קושי, מחלה או מצוקה. חלקם אכן אהובים על המערכת ומקבלים חיזוקים על בגרות ורגישות, אך אחרים כלל לא נמצאים במרכז תשומת הלב. המשותף לכולם הוא מבנה אישיותי של אמפתיה גבוהה, מצפן מוסרי מפותח ונטייה טבעית לשים את צורכי האחר לפני עצמם. אלו תכונות חשובות ומבורכות, אך כשהן פוגשות מצוקה נפשית קיצונית של חבר, הן עלולות להפוך לעומס כבד מדי.
המסר הסמוי שעובר אליהם הוא מסר סותר: מצד אחד מחזקים אותם על אחריות ונאמנות, ומצד שני מצפים מהם להתמודד לבד עם מידע דרמטי, לעיתים מסכן חיים. הם הופכים לשומרי סוד של מצוקה קיצונית, בלי כלים, בלי סמכות ובלי גב. לא פעם הם חיים בדילמה יומיומית: אם אספר – אבגוד. אם לא אספר – אולי יקרה אסון.
בשנים האחרונות, וביתר שאת על רקע מקרי האובדנות האחרונים, אנחנו פוגשים יותר ויותר בני נוער שמגיעים לטיפול דווקא אחרי שהאירוע כבר התרחש. לא פעם אלו אותם גייט קיפרס – החברים ששמעו, שידעו משהו, שלא תמיד הבינו עד הסוף את חומרת המצב, ונשארו מאז עם תחושות כבדות של אשמה ואחריות: "יכולתי לעשות משהו", "למה לא סיפרתי". חשוב לתת מקום לרגשות האלו, אבל חשוב לא פחות לשאול איך אנחנו עוזרים להם עוד קודם, לפני הרגע הטראגי. איך אנחנו מלמדים אותם מראש שהדרך הנכונה לדאוג לחבר היא לשתף מבוגר. כאן נכנסת גם האחריות שלנו, המבוגרים: כשנער או נערה מעמדת גייט קיפר משתפים אותנו, האופן שבו נגיב הוא משמעותי. אם הם ייתקלו בביטול, בהקטנה, בהתעלמות או באדישות, הסיכוי שישתפו שוב קטן. אם נקשיב להם, נהפוך עבור המתבגרים לכתובת בטוחה.
חשוב לומר שהאחריות על שמירה על חיי ילדים ובני נוער היא קודם כל שלנו, המבוגרים, הורים, מורים, יועצים, אנשי טיפול. מתבגר שמחזיק סוד אובדני של חבר לא אמור לשאת את זה לבד, אבל מתקשה לדעת מה נכון לעשות. שיתוף מבוגר אינו הלשנה. הוא פעולה של דאגה ואכפתיות. אפשר ללמד בני נוער משפטים שמחזירים את האחריות למקום הנכון: "אני דואג לך יותר מדי בשביל להישאר עם זה לבד" או "אני לא יכול להיות אחראי לזה לבד, ולכן אני משתף מבוגר". המסר אליו הוא: אתה בתפקיד החבר, לא המציל.
אנחנו נוטים להתמקד פחות במי שנראה חזק, אבל חשוב לשאול את הילדים הללו איך הם באמת מרגישים, לתת לגיטימציה לעומס שהם נושאים. להעביר להם את התחושה, שהם אינם לבד. בסופו של דבר, מניעת אובדנות אינה עוסקת רק בזיהוי מצוקה, אלא גם בהגנה על מי שנמצאים בקו הראשון שלה.
ד״ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה ופסיכותרפיסט, מרכז ד״ר טל לתמיכה רגשית ונפשית
