באמצע ריצה של 36 קילומטרים בנגב, מרוחקת מכל ישוב, על שביל לא בדיוק מסומן, הגוף שלי פשוט הפסיק לשתף פעולה. זה לא היה רגע דרמטי - אלא הבנה שקטה שמשהו 'לא עובד'. בדיעבד, זה היה הרגע שבו הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להתאמן כמו פעם - אם אני רוצה להמשיך לצאת לטבע למסלולים ארוכים.
אני אוהבת לצאת למסלולי שטח בסגנון נוצה: ווסט ריצה קטן של 5 ליטר עם 2.5 ליטר מים, כריך, כובע, מעיל רוח, ופנס ראש בתחתית - ליתר ביטחון, הוא תמיד איתי. סוג של תזכורת לגודל המדבר וכמה מהר דברים יכולים להשתבש.
התוכנית באותו יום הייתה פשוטה: 36 קילומטרים עם כ-1,000 מטר טיפוס. יום ארוך, אבל מוכר. כזה שאני אוהבת - שעות של תנועה בין קניונים, מצוקים ורכסים שנפתחים אל הנגב והערבה. אני יוצאת לדרך, והשטח נפתח — רחב ומזמין. רכס הר כרבולת נמתח קדימה, והמכתש הגדול נפרס מערבה בלי שום דבר שחוסם את האופק. הקצב עולה, ובאיזשהו שלב אני נכנסת למצב שרצים מכירים טוב: זרימה.
אחרי בערך שמונה קילומטרים, הנוף משתנה. המרחב הפתוח נסגר לערוצי נחל יבשים בין קירות אבן תלולים. הקצב יורד כשהשטח נהיה טכני. אני מכניסה את המקלות לתיק ומשתמשת בידיים — מטפסת על מעוקים ומאזנת על סלעים ואבנים. הניווט הופך לפאזל: לקרוא את השטח בין הסלעים. וכל זה מגיע עם השקט של המדבר. למדבר יש דרך לרוקן את הרעש מהראש. מיילים, דדליינים, מלחמות, דברים שהרגישו חשובים, פתאום מאבדים משמעות.
למה המדבר מנקה את הראש
לפסיכולוגים יש שם לתחושה הזו. לפי Attention Restoration Theory, סביבות טבעיות מחזירות לנו את היכולת להתרכז — יכולת שנשחקת מהגירוי המתמיד של החיים המודרניים. במקום לאלץ את תשומת הלב, הטבע — עם הרוח, הגבעות והאור שמשתנים כל הזמן — תופס אותה בעדינות, במה שהחוקרים קוראים לו "Soft Fascination".
עשרות שנים של מחקר תומכות בזה: אנשים שמבלים בטבע מדווחים באופן עקבי על מצב רוח טוב יותר, פחות חרדה ותפקוד קוגניטיבי טוב יותר לעומת סביבה עירונית. כפרופסורית וחוקרת, זה מנחם לדעת שיש תיאוריה והוכחות למה שאני מרגישה באופן אישי, במיוחד כשהוא תומך בתירוץ הישן שלי לפיו 'להיעלם למדבר' זו עבודה פרודוקטיבית, לא דחיינות.
4 צפייה בגלריה
סביבות טבעיות מחזירות לנו את היכולת להתרכז. פרופ' שניטמן במדבר
(צילום: באדיבות המצולמת)
אבל לא כל טבע עובד אותו דבר. יש נופים שמשפיעים עלינו עמוק יותר מאחרים. חוקרים קוראים להם "extraordinary landscapes". יענו "נופים יוצאי דופן" — מקומות כל כך גדולים או חזקים ויזואלית, שהם מעוררים תחושת התפעמות. התפעמות היא הרגש שאנחנו חווים כשאנחנו פוגשים משהו כל כך גדול או עוצמתי. אנחנו מרגישים קטנים יותר, אבל גם מחוברים יותר למה שסביבנו.
המדבר הישראלי לגמרי נכנס לקטגוריית "extraordinary landscapes". כזה שמעורר את תחושת התפעמות בצורה חזקה במיוחד. בניגוד ליערות או פארקים, מדבריות מוגדרים על ידי מרחב וקנה מידה. האופק נמשך בלי סוף והקרקע נופלת לקניונים עמוקים. רק לעמוד בנוף כזה יכול לגרום לדאגות היומיומיות להיעלם. אבל הכוח של המדבר לא מגיע רק מעמידה והתבוננות. הוא מגיע מהתנועה בתוכו. הזרימה וההתפעמות שאני חווה במדבר מגיעות רק אחרי שעות של תנועה קדימה — אחרי טיפוס לרכס רחוק, ירידה לקניון, ויציאה שוב למרחב פתוח.
היום שבו הגוף הפסיק לשתף פעולה
וזו הסיבה שבסביבות קילומטר עשרים באותו יום, התחלתי לדאוג. הברכיים כאבו. האגן הרגיש תפוס. לא עייפות רגילה, אלא כאב חד יותר. עצרתי, הוצאתי שני משככי כאבים מהכיס הקטן בווסט, ובלעתי עם לגימת מים.
במקום להרגיש זרימה והתפעמות כמו בדרך כלל, הרגשתי תסכול. בזמן האחרון זה כבר הפך לשגרה — לקחת משככי כאבים רק כדי להמשיך לעשות את הדבר שאני הכי אוהבת. אחרי בערך חצי שעה הכאב נרגע, אבל לא נעלם. הוא נשאר — בברכיים, בגב התחתון.
4 צפייה בגלריה
''לקחתי משככי כאבים רק כדי להמשיך לעשות את הדבר שאני הכי אוהבת''
(צילום: באדיבות המצולמת)
במקום להיות בנוף, נכנסתי ללופ של מחשבות שליליות. האם זה תחילתו של הסוף? אני רק בת 45, חשבתי. אני לא מוכנה לוותר על זה. אבל איפשהו בין קילומטר עשרים לסוף אותו יום ארוך, הבנתי משהו חשוב: אם אני רוצה להמשיך לזוז בנופים האלה כמו תמיד, משהו צריך להשתנות.
המיתוס על כושר
עד אותו רגע, שגרת האימונים שלי הייתה די סטנדרטית. כמו הרבה נשים בדור שלי, הפנמתי שכושר זה שריפת קלוריות.
אירובי. דופק גבוה. זיעה. תשישות.
וזה מה שעשיתי. כשלא הייתי במדבר, התאמנתי בחדר כושר — ספינינג, אירובי, לפעמים ריצה בשכונה.
ובמשך שנים זה עבד. האימון האירובי נתן לי מספיק סיבולת כדי לצאת למדבר וליהנות מימים ארוכים בחוץ. עשרים או שלושים קילומטרים הרגישו מאתגרים, אבל אפשריים.
אבל עכשיו, באמצע שנות הארבעים, זה כבר לא היה נכון. וכשהתחלתי לקרוא יותר על נשים וספורט בגיל הזה, נתקלתי שוב ושוב באותו הסבר: פרימנופאוזה ומנופאוזה. בתקופה הזו, כשאסטרוגן משתנה ובהמשך יורד, הגוף עובר שינויים פיזיולוגיים. מסת השריר יורדת בהדרגה, צפיפות העצם פוחתת, ורקמות החיבור פחות עמידות. זה משפיע על הכול — מהמטבוליזם ועד זמן התאוששות. דברים שפעם הרגישו קלים, פתאום נהיים קשים יותר.
הפתרון שחזר שוב ושוב במחקר היה פשוט: אימוני כוח. למרות שאירובי עדיין חשוב, מחקרים מראים שאימון התנגדות הוא אחת הדרכים היעילות להתמודד עם השינויים האלה. הוא עוזר לשמור על מסת שריר, לייצב מפרקים, להגן על העצם ולשפר תנועה לאורך זמן. במילים פשוטות — הוא עוזר לגוף להתמודד עם מסעות ארוכים.
4 צפייה בגלריה
אימוני כוח עוזרים לגוף להתמודד עם מסעות ארוכים. פרופ' שרון שניטמן
(צילום: באדיבות המצולמת)
אבל כל חלק בי התנגד לזה. משקולות נראו לי משעממות. חסרות טעם. משהו שאנשים עושים כדי לעצב את הגוף. בשבילי, ספורט אף פעם לא היה עניין שקשור למראה. הוא היה על מה שהגוף מאפשר לי לעשות.
הניסוי
ועדיין, כשהעונה במדבר נגמרה והחום של הקיץ סגר את האפשרות לצאת למסעות ארוכים, החלטתי לנסות. נתתי לעצמי חצי שנה של אימוני כוח ולראות מה קורה.
בהתחלה צדקתי — זה היה משעמם. אבל גם טעיתי — זה לא היה חסר טעם. אחרי כמה חודשים משהו התחיל להשתנות. הכאבים התחילו להיעלם. המפרקים הרגישו יציבים יותר. ההתאוששות הייתה מהירה יותר.
וכשהחורף חזר והעונה במדבר נפתחה שוב, גם אני חזרתי. יצאתי עם אותו תיק — מים, כריך, ופנס שלא בשימוש. אבל משהו היה שונה. לא רק שחזרתי למה שיכולתי לעשות בעבר — חזרתי חזקה יותר. הסיבולת גדלה. ההתאוששות הייתה מהירה יותר. והכי מפתיע — הרצון לימים ארוכים במדבר רק גדל.
מה שהמדבר לימד אותי
החיים תמיד מביאים איתם אתגרים. סטרס. חדשות. קונפליקטים. מתח מתמשך שנכנס בשקט לגוף. המדבר ונופים דומים נותנים פרספקטיבה — מקום שבו הדאגות חוזרות לגודל האמיתי שלהן.
אבל יש כאן פרדוקס: המקומות שהכי מרפאים אותנו דורשים מאמץ פיזי כדי להגיע אליהם.
בשבילי, אימוני כוח הפכו לשביל הגישה למדבר. ולמדתי שאמצע החיים זה לא הזמן לקבל גוף שנחלש. להפך — זה יכול להיות הרגע שבו אנחנו נהיים חזקים יותר, מסוגלים יותר, ומחוברים יותר מאי פעם.
הכותבת היא ראש התכנית לפעילות גופנית ומאמץ בבית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה. שותפה לכתיבת המדריך '50 המסלולים היפים במדבר הישראלי'
