הורים לילדים צעירים מכירים את זה היטב: הילדים מפחדים. לפעמים אלה פחדים עם בסיס הגיוני מוצק כמו פחד מאזעקות, מטילים או ממלחמה אבל לפעמים אלה פחדים מופרכים לגמרי: המפלצת שבאה בלילה, המכשפה שאורבת בפינה, איזו דמות בדיונית שמופיעה בחלומות.
לא אשכח לעולם את התקופה שבה הילד שלי רעד ממכשפות. בכל פעם שהערב ירד הילד היה צמוד אלינו, ההורים, ולא הסכים לזוז לשום מקום בלי ליווי שלנו. זה היה מדאיג, מתסכל ובעיקר מתיש. כמובן, ניסינו הכול: הסברנו לנו שמכשפות יש רק בסרטים ובאגדות, עשינו איתו סיור בבית כדי להראות לו שהדלתות נעולות ושאף אחד לא יכול להיכנס, חיבקנו, ליטפנו, הרגענו אבל שום דבר לא עזר. הילד לא הסכים ללכת לישון בחדרו או אפילו להתנהל בבית בלעדינו. בסופו של דבר עלה לי רעיון מאיזה סרט שפעם ראיתי. נתתי לילד כוס מים על מנת שישים ליד המיטה, והסברתי לו שמכשפות נמסות כששופכים עליהן מים. למרבה השמחה הרעיון היצירתי שלי עזר, והחיים שלנו חזרו למסלולם.
מיכל דליות, יועצת משפחתית, מנכ"לית מרכז מיכל דליות להדרכות הורים, להרצאות והכשרות מקצועיות, מסבירה כי "מאז המלחמה הנושא של פחדים וחרדות של ילדים נמצא כל הזמן בשיח הציבורי. בשנתיים האחרונות, ילדים התמודדו עם פחדים רבים, החל מאזעקות, דרך הורה שיצא למילואים, טילים, וכו'. במלחמה ראינו תגובות שונות של ילדים לפחדים: הצמדות להורים, רגרסיות רבות, ביניהן חזרה למוצץ, לחיתולים, גמגומים, טיקים, רצון לחזור לישון במיטת ההורים, ילדים שלפני השינה הלכו ובדקו, באופן אובססיבי, שהכול נעול, פחד מאמבולנסים, ועוד. הילדים מאוד סבלו בתקופה הזאת, כאשר חלק מהבעיה היה שההורים עצמם, שאמורים להוות דוגמה לילדים להרגיע אותם, היו בעצמם מבוהלים. וכך נוצר מצב שבו לאורך תקופת זמן, הילדים חיו עם מבוגרים, שמכורח המציאות, היו בעצמם עצבניים, מבוהלים, חרדים, והפחד הפך לדבר נוכח ומוחשי עבור כולם".
ספר הילדים החדש של דליות, העונה לשם "מה קרה, עידו?" (הוצאת כנרת), שנכתב יחד עם עפרה שפר-ברוש, מדריכת הורים ומפענחת ציורי ילדים ומלווה באיוריה של רונה מור, מתאים לגילאי 3-6 ועוסק בדיוק בנושא הזה. גיבור הספר, עידו, מתעורר באמצע הלילה מחלומות רעים, מבקש שילוו אותו לשירותים ובאופן כללי, מפחד להישאר בחדרו לבד.
ההורים מנסים לברר שוב ושוב מה עובר על הילד שלהם אבל הוא לא יודע להסביר: "הספר מעניק לגיטימציה גם להורים וגם לילדים להרגיש פחד וחרדה", מסבירה דליות, "בגלל המלחמה, היה לנו ברור שזה נושא אקטואלי, ולכן על זה אנחנו צריכות לדבר, ובדרך שתעביר את המסר הן להורים, הן לילדים, והן לאחים הגדולים (שלפעמים הם אלו שמקריאים לילד את הסיפור). הפחד של גיבור הספר מאוד נוכח בחיים שלו. צריך לזכור שילדים לא אומרים באופן מודע שככה גם הם מרגישים, כך שבעצם מתוך הקריאה נוצרת הזדהות, ואנחנו גם מכוונות לפתרון".
דליות מסבירה כי בכל הנוגע לפחדים של ילדים צריך לזכור כי "פחדים הם חלק בלתי נפרד מחוויית הילדות, והם נובעים, בחלקם, מהמצב בו נמצא הילד כאשר הוא נאלץ לעמוד מול אירועים שהוא אינו עומד על טיבם, ואינו יודע כיצד להתמודד עמם. מסיבה זו, לכל גיל קיימים פחדים המאפיינים אותו, המתאימים למצבו ההתפתחותי של הילד, ולאתגרים איתם הוא נדרש להתמודד".
האם מבחינת הילד עצמו יש הבדל אם הפחד הוא ממקור "אמיתי" או דמיוני?
"פחד הוא אחד מהרגשות הלא נעימים הקיימים אצל כל אחד מאיתנו, בדיוק כמו עצב, כעס, ותסכול. המקור שלו עתיק והוא משמש אותנו להישרדות. אצל מבוגרים יש הבדל בין פחד לבהלה. אם, לדוגמה, מתחילה כרגע אזעקה, זה מבהיל. פחד, לעומת זאת, נוצר ממשהו מוחשי. אם, למשל, אני פוחדת מכלבים, ואני רואה ברחוב כלב - אני נרתעת ממנו ומרגישה פחד. אצל ילדים אין הבדל בין פחד ובהלה, מבחינתם זה אותו הדבר. הם נבהלים מכל מיני דברים, ומכיוון שרגשית ופסיכולוגית הם עדיין לא מווסתים, הם חשים פחד. ולכן, פחדים של ילדים, אפילו אם הם נראים לנו מגוחכים או חסרי יסוד, הם רציניים ביותר עבור הילד עצמו. אני מכירה ילד שפוחד מכפתורים, מבחינתו, זה הפחד שלו, ולא משנה בכלל שזה לא מבוסס. כמבוגרים אנחנו צריכים להבין שפחדים של ילדים אינם מחוברים בהכרח לסיבה מוחשית נראית לעין. הפחד לא הגיוני בהכרח. לפעמים הוא מגיע מדברים אמורפיים ולא תמיד ניתן לחבר את הפחד לסכנה אמיתית וגלויה".
ובמצב הזה, מסבירה דליות, התפקיד של המבוגרים הוא לעזור לילדים: "קודם כל, אנחנו צריכים להבין שזה בריא לפחד. המוח מאותת לנו על סכנה כדי לשמור עלינו. כשיש רעש, אנחנו נדרכים והמוח מאותת לנו לרוץ מהר. יחד עם זאת, יש לשים לב להתנהגויות מתמשכות או קיצוניות. אם, למשל, הילד שוטף ידיים באופן אובססיבי, מסתגר שעות, לא ישן בלילה, לא אוכל מספיק בצורה משמעותית, אדיש, עצבני מאוד, לא מגלה עניין בשום דבר או לא מעוניין לפגוש חברים בכלל. אלו סימנים למצב רגשי הדורש ליווי וטיפול נפשי לילד".
וגם צריך לזכור שכל אחד מגיב אחרת לפחד: "אנחנו מכירים תגובות של קיפאון, צעקות, בכי. ילד יכול להגיב בכל מיני דרכים, והתפקיד שלנו זה לא להגיד לו שלא צריך לפחד כי 'לא קרה כלום' כי הוא כבר מפחד וזה בסדר. תפסיקו לשאול שאלות, סמכו עליו וחבקו אותו".
זה באמת לא משנה אם הפחד של הילד מבוסס על משהו מוחשי או פחד מומצא?
"אחד הדברים הכי לא יעילים זה לשאול ילד למה - למה אתה מתחצף, למה מרביץ לאחותך, למה לקחת בלי רשות. ילדים בגילאים האלו לא ידעו להגיד מה הסיבה או שהם יענו מה שהם חושבים שאנחנו רוצים לשמוע. הסיבה לפחד נמצאת בתת ההכרה, ולכן זה לא מקדם אותנו אל מול הילדים אלא רק מביך את הילדים. בואי ניקח לדוגמה ילד בן 3 שלא מצליח להירדם כי הוא מאמין שיש דרקון בחדר. לבוא ולהגיד לו שאין דרקונים זה ממש לא הוגן כי מבחינתו לדבר הזה יש עכשיו נוכחות. במצב הזה ישנם הורים שמנסים להתמודד עם הסיטואציה בכך שהם אומרים לילד לסגור את החלון כדי שהמפלצת לא תכנס אבל הם לא מבינים שמבחינת הילד המפלצות נכנסות גם מחלונות סגורים, ככה זה דמיון של ילד. מה שצריך לעשות זה לשאול איפה הדרקון ולנסות לגרש אותו".
המסר, לדברי דליות, הוא לגרום להורים להאמין בחוסנו של הילד: "הייתי רוצה לחזק בהורים את הביטחון בעוצמות של הילדים שלהם. הם מסוגלים להתמודד גם עם דברים נוראיים באמת. צריך לסמוך על הכוחות של הילד, לאהוב אותו ולא לוותר על החינוך שלו בגלל שרע לו כרגע. לעשות, לצפות, והכל מתוך חמלה".
הבעיה היא שההורים עצמם מותשים.
"ההורים דואגים, ועייפים, ואנחנו בהחלט רואים את זה במרכז. קשה להם והם מנסים להתמודד בכל מיני דרכים. לא תמיד זה עובד. הם צריכים להבין שכדאי שיהיה להם עם מי לדבר, מישהו שיקשיב וירעיף עליהם חמלה ואמפטיה. זה יכול להיות חבר וזה יכול להיות ליווי מקצועי. זה חשוב גם לילדים כי ילד כל הזמן מסתכל על ההורה שלו, ושואל את עצמו ללא מילים: "האם אוכל להישען עליו?". כל הורה צריך שיהיה לו מישהו שאפשר לשים את הראש על הכתף".
