את מסתכלת עליה וחושבת לעצמך: למה אני לא יפה וצעירה כמוה? למה אין לי קריירה כמו שלה? למה לה הכול בא יותר בקלות? למה היא מקבלת יותר תשומת לב ממני? את מרגישה איך משהו מתכווץ לך בבטן, איך במקום לשמוח בשבילה את מתפוצצת מקנאה. ובמקרה, מי שאת מקנאה בה היא לא חברה מהעבודה, לא שכנה ולא אישה זרה מהאינסטגרם. היא הבת שלך.
זה נושא שכמעט לא מדברים עליו, בעיקר כי להורים קשה מאוד להודות שהם מרגישים קנאה כלפי הילדים שלהם. הורים הרי אמורים לשמוח בהצלחות של הילדים, להתגאות בהם, להתרגש כשהם פורחים. אבל מתברר שגם בתוך הקשר הכי קרוב, הכי טעון והכי אוהב, יכולה להופיע קנאה. אימהות יכולות לקנא בבנות שלהן על היופי, הגיל, הביטחון או האפשרויות שנפתחו בפניהן. אבות יכולים לקנא בבנים שלהם על הכוח, החופש או תשומת הלב שהם מקבלים.
הנושא הטעון הזה מקבל ביטוי בסדרה הבריטית החדשה "אליס וסטיב", שעלתה לאחרונה בדיסני+. במרכז הסדרה עומדת אליס, שחברותה ארוכת השנים עם סטיב, החבר הכי טוב שלה, מתערערת כשהוא מתחיל לנהל קשר רומנטי עם איזי, בתה בת ה־26. מה שנראה מבחוץ כמו עלילה קומית, מציף בפועל אזור רגשי עמוק: מה קורה לאמא כשהבת שלה לא רק מתרחקת ממנה, אלא גם מקבלת את תשומת הלב, ההתרגשות והקרבה שהיו פעם שלה?
"הורים שמקנאה בילדים שלהם זה משהו מאוד נפוץ, הרבה יותר ממה שמעיזים לדבר", אומרת ד"ר מיכל צוקר, מטפלת זוגית ומשפחתית ומייסדת בי"ס נמש למקצועות המשפחה. "אנשים מאוד מפחדים ומתביישים ברגש הזה של קנאה, כי לימדו אותנו שזה רגש לא טוב. אם את בן אדם טוב, את לא אמורה לקנא. את אמורה לפרגן, לשמוח בשמחתה של מישהי אחרת. ובטח כהורה - את אמורה לשמוח בהצלחות של הילדים שלך".
לדברי צוקר, דווקא משום שהרגש הזה נתפס כלא לגיטימי, רבים מתקשים בכלל להודות בו. "עם כעס מלמדים אותנו כבר בגן מה לעשות - לנשום, ללכת לשתות מים, לקבל חיבוק, ללכת רגע הצידה. עם קנאה לא מלמדים אותנו מה לעשות. להפך, מלמדים אותנו שאנחנו לא אמורים להרגיש אותה".
למה דווקא ילדים יכולים לעורר קנאה אצל ההורים שלהם?
"לפעמים עצם נסיבות החיים מספיקות כדי לעורר קנאה. גם אם הילדה לא באמת יותר מוצלחת ממך, היא יותר צעירה ממך. העור שלה יותר חלק. יש לה זמינות לדברים שאת כבר הפסדת. החיים היום מציעים לה דברים שלא היו לך".
מעבר לפער הדורות, יש גם מצבים שבהם הילד באמת מצליח במקום שבו ההורה מרגיש שנכשל: הוא בטוח יותר בעצמו, מקבל יותר תמיכה, חווה יותר חופש או גדל בתוך שפע רגשי וחומרי שההורה לא הכיר בילדותו. "הרבה פעמים הבנות באמת יותר מוצלחות", אומרת צוקר. "יכול להיות שהילדה קיבלה מאבא כל מיני תכונות שלך אין - היא יותר חכמה, יותר יפה, יותר מצליחה. זה מאוד טבעי להרגיש את הרגש הזה, וזה מה שכל כך עצוב בעניין: זה רגש טבעי, אבל מאוד לא לגיטימי".
זה אומר שהורה שמקנא בילד שלו הוא הורה רע?
"ממש לא. קנאה היא רגש. קנאה יש לכולנו. ההבדל הוא שיש אנשים שיודעים לווסת את הרגשות שלהם, ויש אנשים שהרגשות מנהלים אותם. כשהקנאה לא מווסתת, היא יכולה לצאת מפרופורציות ולהכאיב מאוד. במקרים כאלה, הקנאה עלולה להתבטא לא תמיד במילים ישירות. הורה לא בהכרח יגיד לילד שלו "אני מקנא בך", אבל הוא עשוי להתרחק, לבקר, להקטין, לא לפרגן או להגיב בקרירות דווקא ברגעים שבהם הילד הכי זקוק להתפעלות שלו".
האם זה קורה יותר לאימהות ולבנות? לא בהכרח. לדברי צוקר, אנחנו פשוט נוטים לשמוע על זה יותר מנשים. "זה לא שאבות מקנאים פחות", היא אומרת. "פשוט פחות נשמע את זה מהם. גברים עוברים הסללה חברתית מאוד קשה. מגיל צעיר אין להם לגיטימציה להרגיש כמעט שום רגש חוץ מכעס. אז הרבה פעמים הם לא יגידו 'אני מקנא', אלא יתעלו את זה לכעס, ביקורת או ריחוק".
אצל אימהות ובנות, לעומת זאת, הקנאה עשויה להיות מדוברת או מורגשת יותר. לא מפני שהיא קיימת רק שם, אלא מפני שלנשים יש מעט יותר רשות חברתית לדבר על רגשות מורכבים. ועדיין, גם שם הבושה גדולה. אמא שמקנאה בבת שלה מרגישה לעיתים שהיא נכשלת בתפקיד האימהי הבסיסי ביותר: לשמוח בשבילה.
מה ההבדל בין לקנא בילד לבין לקנא לילד?
"כשאני מקנאה בילד, אני רוצה משהו שיש לו - נעורים, יופי, הצלחה, ביטחון, חופש. אבל קנאה לילד היא משהו אחר. זו התחושה שאני מאבדת את המקום שלי אצלו. הילדה כבר לא באה אליי להתייעץ, לא מניחה עליי את הראש כשהיא עצובה, לא רצה אליי קודם. יש לה חברה טובה, בן זוג, מישהו אחר שהיא הולכת אליו. ואז עולה השאלה: למה צריך אותי?".
לדבריה, זה אחד הכאבים הגדולים בהורות: ההבנה שהתפקיד שלנו הוא לאחוז בילד, אבל גם לשחרר אותו. "זה מתחיל כשחותכים את חבל הטבור", היא אומרת. "אחר כך הילדה הולכת לגן, ואז לבית הספר, ואז לצבא, ואז היא מתחתנת. התפקיד של ההורים הוא כל הזמן לשחרר את הילד. זה תפקיד מאוד קשה".
ב"אליס וסטיב", שני סוגי הקנאה האלה מתערבבים זה בזה. אליס לא רק מתקשה לראות את בתה הצעירה והחופשייה נכנסת למקום שהיה פעם שלה, אלא גם חווה אובדן כפול: של הקרבה לבת ושל החברות האינטימית עם סטיב.
"זה בא מכל הכיוונים", אומרת צוקר. "אליס מקנאה בבת שלה כי היא צעירה, יפה וחיה את החיים. היא גם מקנאה לה, כי הבת כבר לא עסוקה בה כמו קודם. והיא מקנאה גם בסטיב, שנראה פתאום כמו בן אדם מאוהב - צעיר יותר, חי יותר - בזמן שהיא מרגישה שהיא נשארת מאחור. יש שם גם קנאה ב וגם קנאה ל, וזה מאוד קשה".
מה קורה לילד שמרגיש שההורה מקנא בו?
"זה נורא קשה לילדים. הילד צריך לעשות את מהלך הנפרדות שלו, לגדול, להתפתח, לצאת לעולם. אם ההורה מקנא בו, זה הופך את זה להרבה יותר קשה. ילד שמרגיש שההצלחה שלו מכאיבה להורה עלול להתחיל לצמצם את עצמו. הוא עשוי להרגיש אשמה כשהוא שמח, מצליח, מתאהב או בוחר דרך אחרת מזו של ההורה. במקום לצאת לעולם בתחושת ביטחון, הוא לומד שההתפתחות שלו עלולה לגבות מחיר רגשי מהאנשים שהוא הכי אוהב".
לכן, מדגישה צוקר, האחריות לוויסות הקנאה נמצאת אצל ההורה. "המבוגר האחראי במערכת הזאת הוא ההורה", היא אומרת. "הילד צריך להשתחרר, והתפקיד של ההורה הוא לעזור לו להשתחרר, גם כשזה כואב".
אז מה עושים עם הקנאה הזאת? "הדבר הראשון הוא לסלוח לעצמנו", אומרת צוקר. "את בן אדם טוב גם אם את מרגישה קנאה. זה רגש, והוא לא הופך אותך להורה רע".
השלב השני הוא לווסת את הרגש, בדיוק כמו שמווסתים כעס, עצב או חרדה. "לכל אחד מאיתנו יש ארגז כלים לוויסות רגשי", היא אומרת. "יש כאלה שיוצאים להליכה, יש כאלה שמנקים את הבית, יש כאלה שמקשיבים למוזיקה, כותבים, עושים מקלחת קרה או מדיטציה. צריך לבדוק מה עוזר לנו, כדי שהרגש לא ינהל אותנו".
והשלב השלישי הוא להבין מה מסתתר מתחת לקנאה. "קנאה היא לא מילה אינפורמטיבית", אומרת צוקר. "כשאת אומרת 'אני מקנאה', תשאלי את עצמך: מה אני באמת מרגישה? אולי פחד שאני נשארת מאחור? אולי פחד שאני כבר לא חשובה? אולי פחד שאין לי משמעות? כשמבינים מה יש מתחת, אפשר לתת לזה מענה".
אם זו קנאה בילד, אפשר לשאול: מה יש לו שאני רוצה גם לעצמי? אולי אני רוצה ללמוד, להתפתח, לטפל בעצמי, למצוא תחביב, לחזור לחלום ישן, להרגיש שוב חיה ומשמעותית. אם זו קנאה לילד, אפשר לשאול: מה יעזור לי להרגיש שיש לי עדיין מקום אצלו? אולי זמן משותף, שיחה, חיבוק, בקשה פשוטה לקרבה - בלי להאשים ובלי להקטין את הקשרים האחרים בחייו.
קנאה יכולה גם לעשות משהו טוב?
"כן. קנאה יכולה להיות רגש מקדם. היא יכולה לגרום לי לשאול: מה יש לה שאני רוצה גם? אולי אני אלך ללמוד? אולי אפתח תחביב? אולי אטפל בעצמי? אולי אקדם את עצמי? קנאה יכולה להוביל לדברים טובים, אם אנחנו בוחרים להתקדם ולא רק לשכב על הספה ולרחם על עצמנו".
"הורים לא אמורים להיות מושלמים", מסכמת צוקר. "הם גם לא אמורים להיות נקיים מרגשות מורכבים. קנאה היא רגש אנושי, והשאלה היא איך אנחנו מתמודדים איתו. ילד צריך הורה שמסוגל לזהות את הקנאה, לווסת אותה, ועדיין להביט בו במבט מתפעל. זה בעיניי הסוד: לא להתחרות בילד, אלא לעזור לו לצאת לעולם בתחושה שמאמינים בו ורואים אותו".
"אליס וסטיב" משודרת בדיסני+. כל הפרקים זמינים לצפייה







