לפחות על הנייר, אין שום קשר בין אלרואי בן שבת למנדי בולטון. שני ילדים עם חלומות גדולים ומשפחה אוהבת, שמגיעים מרקע תרבותי שונה - האחד מרעננה, השני מכפר חב"ד. הם מעולם לא שוחחו זה עם זה, מעולם לא נפגשו. מה שמחבר ביניהם, או יותר נכון בין הוריהם, הוא מותם המצמרר. שניהם איבדו את חייהם בעקבות חרם חברתי.
אלרואי התאבד שבועיים אחרי שחגג את בר המצווה שלו, אחרי שנים של בדידות, הדרה ותחושת חוסר שייכות בבית הספר. מנדי נפטר מהתקף לב במהלך בר מצווה שבה, לפי עדויות, חווה שוב לעיני כולם דחייה מצד חבריו. גם הוא היה בן 13 בלבד.
בזמן שחלף מאז מנסים הוריהם - רונה בן שבת, אמו של אלרואי, וישראל בולטון, אביו של מנדי - להפוך את הכאב שלהם למנוף למודעות. הם מדברים על החרמות, על חוסר האונים מול מערכת שלא מצליחה לעזור, ועל התמודדות יומיומית עם האובדן הנורא.
"אמרו לו 'לך תתאבד כבר, לאף אחד לא אכפת'"
במרץ 2023 חייה של רונה בן שבת מרעננה התהפכו באחת. בנה הצעיר, אלרואי, התאבד בגיל 13 – שבועיים בלבד לאחר שחגג את בר המצווה שלו. מאחורי המעשה הבלתי נתפס הסתתרו שנים של בדידות, הדרה ותחושת חוסר שייכות, שהלכו והעמיקו עם הזמן. הוא היה ילד חכם, סקרן ובעל דמיון עשיר, אבל גם אחד שלא מצא את מקומו בין חבריו – לא בכיתה, לא בחוגים ולא בקהילה שסביבו. היום, רונה נושאת את הסיפור שלו כדי להציל אחרים. היא מדברת בכאב, באומץ ובבהירות על מה שהמערכת לא רצתה לראות – ועל המחיר הכבד שנגבה כשלא שומעים ילד שמבקש שיראו אותו.
תספרי לי קצת על אלרואי – איך הוא היה כילד, מה הוא אהב?
"אלרואי… מאז שהיה קטן הבנו שיש כאן משהו שדורש התייחסות אחרת. הוא לא אובחן עם תסמונת מסוימת, אבל היה קצת היפראקטיבי, ובצד הרגשי היה בו משהו עמוק ושונה. היה ברור שצריך התנהלות אחרת – ולא תמיד זכינו לשיתופי פעולה מהגנים ומבתי הספר, שלא לדבר על ההורים. שם בעצם התחילה ההדרה החברתית: היה ילד שזקוק להבנה, ולא באמת היה רצון להכיל.
היא עוצרת, נושמת לרגע, ואז ממשיכה: "לילד קטן חשוב להרגיש שייך לקבוצת השווים שלו – זה קריטי להתפתחות הרגשית והמנטלית. כשאתה גדל במקום יחסית קטן, אתה גדל עם אותם ילדים; אין באמת ׳פתיחת דף חדש׳. כך זה נמשך עד גיל ההתבגרות המוקדם. דווקא אז הוא הצליח ליצור קשרים בתנועת נוער ובמסגרות אחרות, אבל בבית הספר התקשה להתחבר ולהרגיש שייך. הוא סבל מחוסר הכלה מוחלטת של הקהילה – גורמי חינוך, רווחה, הורים וילדים. בעיניי, זה מה שהוביל לקריסה שלו באותו ערב שישי קשה, שהציף אצלו הכול. זה היה פשוט יותר מדי בשבילו".
מה את יכולה לשתף מאותו יום שישי – מה בעצם קרה?
״אני לא הייתי שם, שמעתי בדיעבד. הוא הגיע לרחבת יד לבנים ברעננה, איפה שהילדים מתאספים. הייתה שם קבוצת ילדים שמוכרת כבעייתית. אני לא יודעת מה הדליק את זה, אבל זה הידרדר במהירות: נתנו לו לשתות אלכוהול, שמעתי שגם עשו פיפי על ספסל והכריחו אותו לשבת או לשכב עליו. הוא היה נסער מאוד, אמר להם ׳די, תעזבו אותי׳, והם אמרו לו ׳לך תתאבד כבר, לאף אחד לא אכפת ממך׳. קשה לי לחשוב שאלו היו השעות האחרונות שלו״.
היא משתתקת לרגע. ״בעקבות המקרה שלו הבנתי עד כמה הורים לילדים במצב כזה מרגישים בדידות נוראית. אתה חושב שזה קורה רק לילד שלך, מתבייש, שואל את עצמך מה עשית לא בסדר. בשבעה גיליתי כמה הורים חווים אותו דבר – בלבול, חוסר ידיעה איך לפעול – כאילו זו גזירת גורל. שמעתי הורים שאומרים שהם רק מתפללים שכשהם חוזרים מהעבודה הילד עוד יהיה בחיים״.
ולא ראיתם שום סימן מוקדם שמשהו חריג עומד לקרות?
״לא. לא זיהיתי. בדיעבד, אחרי שיחות עם אנשי מקצוע, אני יודעת למה לשים לב. כהורים יש לנו עיוורון לנקודה הזו – גם כי לא רוצים לדעת ולא נעים לנו לחשוב על זה, וגם מתוך חוסר אונים: ׳ואם אדע ואין לי מה לעשות?׳ אנחנו מנסים לעבור על זה לסדר היום״.
למרות כל הקשיים – חשבת אי פעם שיגיע למעשה שהוא עשה?
״בחיים לא. הוא לא היה מהילדים הדיכאוניים והמכונסים. הוא היה ילד שמח, אוהב אקשן, חברים, אירועים משפחתיים. היום, אחרי שלמדתי על אובדנות, אני מבינה שלפעמים דווקא אלה 'העליזים' כלפי חוץ הכי מפחידים. הם עוברים מתחת לרדאר״.
איך היית רוצה שיזכרו את אלרואי?
״הלוואי שילמדו שלאחריות קהילתית יש תפקיד חשוב בחיים של ילד. ההורים הם לא ההשפעה היחידה – יש גם את הסביבה הקרובה והקהילה. כמה חשוב שנתנהג זה לזה בכבוד, שנראה את כולם. גם אם לא מבינים עד הסוף את הצורך של מישהו – פשוט להבין שיש לו צורך. לראות אחד את השני, ובמיוחד את הילדים שזועקים שנסתכל עליהם – אפילו אם בשתיקה. לשאול: 'מה אתה צריך?'״
איך הגיבו בקהילה אחרי שזה קרה?
״היה זעזוע עמוק. ברוב המקרים הייתה אהדה עצומה, קמו מיזמים מרגשים להנציח אותו. לצד זה, מעטים באמת לקחו אחריות ואמרו ׳זה קרה במשמרת שלנו׳. המערכת הסתכלה, אך לא באמת פעלה באופן ממשי. בהתחלה חשבתי שיקרה שינוי אבל עם הזמן גילינו שאין למי לפנות. הילדים המשיכו להרגיש מבודדים, והמערכת לא העניקה את הכלים. הרגשתי כאב עמוק כאשר הבנתי שהכלי החינוכי פשוט חסר. היינו רוצים לראות התגייסות גדולה יותר לעשייה כדי למנוע מקרים כאלה. גם פגיעה ׳פחות קיצונית׳ פוגעת קשות באיכות חיי הילדים".
מעיריית רעננה נמסר כי העירייה "פועלת באופן רציף ועושה ככל שניתן על מנת למנוע מקרים טרגיים מסוג זה. בעירייה מערך טיפולי מקיף בשיתוף הרווחה, מערכת החינוך והשפ"ח, ובו אנשי המקצוע המנוסים ביותר, המעניקים מענה בתוכנית התערבות סדורה ברמת הפרט, המשפחה והקהילה, למניעת אובדנות ולקידום רווחתם ובריאותם הנפשית של כלל התלמידים בשגרה ובחירום".
בבית ניסו לחזק את אלרואי בדרכים אחרות – חוגים, טיפולים רגשיים וחברתיים, וכל מה שיכול היה לעזור לו לפתח ביטחון עצמי. ״עשינו כל מה שיכולנו, אבל הבית לבדו לא מספיק כשהסביבה מתנכרת״, היא אומרת. הימים האחרונים של אלרואי חרוטים בזיכרונה. יומיים לפני המקרה, משהו בו השתנה.
מה הטיפ הכי חשוב שאת יכולה לתת להורה שמזהה סימנים דומים? מתי נדלקת נורת האזהרה?
״תמיד שואלים אותי את זה, ואני לא מבינה למה – הרי אני פספסתי. לא ראיתי. אלרואי היה נראה שמח כלפי חוץ; היום אני מבינה שזו הייתה מסכה והוא הסתיר מצוין. מה שכן למדתי מאנשי מקצוע: אם הילד מבודד, מכונס, לא משתף – שואלים אותו במפורש: "יש לך מחשבות לפגוע בעצמך?" לא לפחד להגיד את המילים. לנרמל את זה שמחשבות יכולות להופיע, אבל זה לא אומר שהמעשה חייב לקרות. הכאב הוא זמני ויש פתרונות״.
היא מוסיפה: ״יש המון עמותות שכל מטרתן שייכות וקירבה קהילתית – עמותת 'כנפי דרור', עמותת ׳אדם לאדם זה לב׳, ועוד רבות. לפנות אליהן באופן פעיל. אני יודעת בפועל שהן בשטח – הן עזרו כבר ליותר ממאה ילדים לצאת מהלופ הזה, וגם מדריכות הורים. תחפשו עזרה והכוונה – ברשתות, בקבוצות – יש מה לעשות״.
את מצליחה לנהל חיים דומים למה שהיה לפני?
״לא. בשום אופן לא. אני לא מתפקדת כמו פעם. היכולות הרגשיות אינן אותן יכולות. זה כמו למות ולהיוולד מחדש – ללמוד הכול מהתחלה. מה שעוזר לי הוא המחשבה שאפשר לייצר שינוי – מרחבים לילדים שלא מגיעים לבית הספר בגלל חרם או הדרה. 'החדר של רועי' ועמותת 'כנפי דרור' פועלים לזה. בעיניי בכל עיר חייב להיות לפחות מקום אחד כזה – זה יכול להציל חיים״.
"הוא סבל בשקט"
גם ישראל בולטון, אביו של מנדי ז״ל, חי את אותה מציאות כואבת. מנדי, בן 13, סבל מחרמות במשך שנים בבית הספר, ונפטר מהתקף לב במהלך בר מצווה שאליה הגיע שמח. שבועות אחרי מותו כתב אביו פוסט מטלטל שהפך ויראלי, ובו קרא להורים לעצור ולבחון את עצמם: ״זה הילד שלכם. שבו איתו, דברו איתו, תשאלו אם יש ילד שהוא פחות אוהב. תבדקו גם את עצמכם״.
ספר לי על מנדי.
״מנדי היה ילד חכם, שמח ורגיש. הוא אהב לצחוק, לחלום ולחדש. בבית – ילד טוב ורגיש, עם רצון ברור להיות שייך. עם החברים – כן, היו לו חברים, אבל הוא גם הרגיש תסכול עמוק של חוסר שייכות, שלא נעלם אף פעם״.
מתי התחלת להבין שמשהו לא בסדר בבית הספר?
״כבר בכיתה ד׳ ראינו כל מיני סימנים, הייתה תחושה שלא הכול חלק. פנינו למורים, למנהלים – אך ללא שינוי ממשי. מנדי סבל בשקט, והמערכת לא הצליחה לתפוס את שורש הבעיה״.
4 צפייה בגלריה
''כל יום מחדש אני בוחר להמשיך''. מנדי בולטון ז״ל עם אביו ישראל
(צילום: באדיבות המשפחה)
גם הוא, כמו רונה, ניסה שוב ושוב להיעזר בבית הספר, אך התאכזב: ״התגובות היו פורמליות – שיחות, הבטחות, מעט התערבות. לאט לאט הבנו שאין למי לפנות באמת, הטיפול חלקי בלבד ואי אפשר לסמוך רק על המערכת״. לדבריו, מנדי היה ילד מלא חיים, וכמעט לא הראה סימני מצוקה. ״הוא היה שמח, חייכן, רצה להשתתף. אבל יום אחד הוא פשוט נשבר״.
יומיים לפני האירוע סיפרת שהרגשת עליו משהו. מה בדיוק קרה בלילה ההוא, כשבכה?
״הוא ישן אצלי. פתאום פרץ בבכי היסטרי – כזה ששום טיפול לא הכין אותי אליו. כשהוא סיפר שכל הילדים בכיתה צחקו על המראה שלו, והמחנך התעלם – ידעתי שזה מעבר לפגיעה. למחרת הוא אמר 'היום היה יותר טוב' – ובאירוע עצמו קרה מה שקרה".
מאז, בולטון הפך את הכאב למאבק ציבורי. הוא משתתף בכנסים, מדבר עם הורים ומנסה לשבור את השתיקה. "החיים לא כמו שהיו״, הוא אומר. "אני עסוק בעשייה – כי אם לא אפעל, הכאב ייצא לשווא. כל יום מחדש אני בוחר להמשיך, בונה מתוך האובדן דרך חדשה".
אם כל הורה בישראל היה מקשיב לך עכשיו – מה היית רוצה לומר לו?
״תפסיקו להיות צופים. תשאלו: יש ילד סביבי שאני לא רואה? איך אני מתנהג לאחרים? מה הדוגמה שאני נותן? זה לא משאיר מקום לסליחה לבוקר שבו תגידו: ׳לא ידעתי׳״.
לא רוע, אלא אדישות
לפי נתוני משרד הבריאות ועמותת עלם, שיעור ניסיונות ההתאבדות בקרב ילדים ובני נוער בישראל עלה בעשור האחרון בכ־60%. אחד מכל חמישה מתבגרים דיווח כי חשב לפגוע בעצמו. הנתונים מציירים תמונה מדאיגה של מצוקה רגשית ובדידות בקרב ילדים רבים, שלעתים קרובות אינה מזוהה בזמן – עד שמאוחר מדי.
בן שבת ובולטון השתתפו לאחרונה בכנס מיוחד שהציב במרכז את המאבק בבריונות ובחרמות – בבתי הספר, ברשתות החברתיות ובמרחב הציבורי. את הכנס יזמה קבוצת RGE במסגרת התוכנית ״החבר׳ה הטובים״, והוא התקיים בשיתוף משרד החינוך ועיריית תל אביב–יפו. לצד אנשי חינוך, פסיכולוגים, הורים ודמויות ציבוריות כמו אופיר חיים, אלי אילדיס, דליה לין ופרופ’ מיכל דולב כהן, הם שיתפו את סיפוריהם האישיים והפכו את הכאב לקריאה ציבורית לפעולה. במהלך הכנס הוצגו דרכים לזיהוי מוקדם של ילדים במצוקה, נידונו האתגרים העומדים בפני מורים והורים, ותוארה אחריותה של החברה כולה בשינוי השיח.
גם הסיפור של דרור אל-עמי, שהתאבד בגיל 23, התחיל כשהיה בן עשר בלבד. כבר אז, בכיתה ה׳, כתב ביומנו מילים קורעות לב: ״החיים שלי לא שווים״. דרור היה ילד רגיש, חכם ובעל עולם פנימי עשיר, אבל סבל מהדרה חברתית ממושכת, מצחוק ולגלוג של בני כיתתו, ומהתעלמות של מערכת שלא ידעה איך להתמודד עם ילד שונה. הוריו, חגית ושייקה אל-עמי, פנו שוב ושוב לבית הספר ולגורמים מקצועיים, אך לדבריהם נתקלו באדישות. ״לא היה רוע״, סיפר שייקה בריאיון, ״הייתה פשוט אדישות. כולם קיוו שזה יעבור מעצמו — אבל זה לא עבר״.
לאחר מותו של דרור, החליטו הוריו להפוך את הכאב למעגל של תקווה, והקימו את עמותת ״כנפי דרור״ – עמותה חברתית הפועלת למניעת חרמות, הדרות ופגיעה נפשית בקרב ילדים ובני נוער. העמותה הוקמה מתוך ההבנה שהכאב של ילד דחוי הוא לא בעיה פרטית, אלא בעיה של כולנו – של בית הספר, של ההורים ושל החברה כולה.
מאז הקמתה, פועלת העמותה בעשרות בתי ספר ברחבי הארץ ומעניקה כלים מעשיים לצוותי חינוך, להורים ולתלמידים: כיצד לזהות סימני מצוקה, איך להגיב בזמן אמת, ואיך למנוע את ההתדרדרות מהצקה לחרם. בנוסף, היא מפעילה מוקד סיוע למשפחות, סדנאות אמפתיה ופרויקטים קהילתיים שמטרתם ליצור תרבות אחרת – תרבות שרואה כל ילד.
שייקה אל-עמי מרצה כיום ברחבי הארץ, לעיתים יחד עם אשתו חגית, ומעביר מסר ברור: ״חרם הוא לא בעיה של ילד אחד – הוא מראה של כולנו. אם לא נלמד לזהות ילד שמרגיש לבד, נמשיך לאבד ילדים כאלה. אסור להשאיר אף אחד מאחור, גם לא את זה שקשה לאהוב״.
פורסם לראשונה: 03:46, 06.11.25
