השבוע אישר הפרלמנט הצרפתי הצעת חוק האוסרת על ילדים מתחת לגיל 15 גישה לרשתות החברתיות. בכך מצטרפת צרפת לאוסטרליה, שלפני כחצי שנה הייתה למדינה הראשונה שהגבילה את השימוש ברשתות החברתיות בקרב ילדים מתחת לגיל 16. בריטניה כבר הודיעה על הגבלות דומות שהולכות להיכנס לתוקף בשנה הבאה ומסתמן שבעקבותיה ילכו גם ספרד, דנמרק ויוון. המגמה הזאת נובעת מחשש המדינות להשפעת הרשתות החברתיות על מצבם הנפשי של הילדים ובני הנוער - אבל כרגיל, מסתמן שזה מעט מדי, מאוחר מדי.
מחקר חדש מגלה שיותר מ-85% מהקטינים באוסטרליה המשיכו להשתמש ברשתות החברתיות גם אחרי כניסת החוק לתוקפו, כאשר רובם פשוט זייפו את גילם. ככל הנראה, גם בשאר המדינות שינסו להגביל את גיל השימוש, בני הנוער ימצאו פתרונות יצירתיים כדי לעבור על החוק, אז האם בכלל יש פתרון למצב הנוכחי?
מלחמה אבודה מראש?
לביא שי קוזלובסקי, בת 12 ממודיעין, גולשת ברשתות פינטרסט, יוטיוב, טיקטוק ו-וואטסאפ, מתנגדת לחוק האוסטרלי בכל תוקף: "אני לא הייתי מסכימה לחוק כזה כי לוקחים לי את הבחירה, זה מגביל לי את הבידור, ואין לי את כל הדרכים לחפש מידע", אומרת קוזלובסקי, "זה פחות חשיפה לרעיונות בפינטרסט, אני לא אוכל לפרסם מוצרים שלי, ולא יכולה לראות מוצרים של אחרים וקופונים, ואז אני אהיה חייבת לקנות רק ברשתות הגדולות שמפרסמות בטלוויזיה".
היא גם ממש לא מופתעת מכך שרוב הילדים נשארו ברשת למרות החוק. "אנחנו לומדים איך לתחמן את המערכת, ואנחנו יותר חכמים מהחוקים וההגבלות. זה קורה כי הגבילו לנו את הכיף והבידור".
מה יקרה, לדעתך, אם יהיה חוק כזה בארץ?
"זה לא יחזיק מעמד כי ילדים יתעצבנו וימצאו דרך לעקוף את זה. אם יהיו כאלה הגבלות גם בארץ זה יהיה מבאס כי אני צריכה את הטלפון והרשתות לדברים שאני עושה עם החברות, ולסימניות שאני מעצבת. אני בטח הייתי יותר משתעממת, אבל אולי אז אני אקרא יותר ספרים".
כפיר, בן 16: "התחושה היא שהעולם נגדנו. מה אנחנו, צפון קוריאה? אף אחד לא צריך לשלוט על כמה ומתי אני צופה, ולהחליט איזה תוכן אני מקבל. אפליקציית זיהוי גיל מהמדינה נשמעת אגרסיבית מדי"
כפיר קוזלובסקי, אחיה בן ה- 16, שנמצא ברשתות עוד לפני שמישהו חשב בכלל על חוקים, כללים והגבלות, מתנגד לחוק בכל תוקף: "אני פעיל באינסטגרם, טיקטוק, פייסבוק, יוטיוב, דיסקורד, זום, וואטסאפ, סטרבה (רשת חברתית של רוכבי אופניים), וגם משחקי אונליין מרובי משתתפים", הוא מספר, "ברשת אני משתף דברים ומחפש דברים. אני מעלה סרטונים לקבוצת האופניים ומתכתב עם החברים, צוחק ומפיג שעמום. אני מקדם את החנות שלי עם חולצות ואת הדברים של האופניים. אני מייצר המון תוכן בכל הרשתות החברתיות וזאת גם העבודה שלי."
מה דעתך על החוקים וההגבלות?
"זה דבר גרוע ממש, שלא משרת את המטרה ויוצר גם עוינות אצלנו ותחושה שהעולם נגדנו. מה אנחנו, צפון קוריאה?! אף אחד לא צריך לשלוט על כמה ומתי אני צופה, ולהחליט איזה תוכן אני מקבל. אפליקציית זיהוי גיל מהמדינה נשמעת אגרסיבית מדי להיום".
''משתלטים לנו על החיים ומחליטים מה נקנה ונלבש''. כפיר קוזלובסקי
(תמונה: משפחת קוזלובסקי)
מפתיע אותך שרוב הילדים עדיין ברשת למרות החוק?
"לא מפתיע בכלל שילדים נשארו ברשת. זה מה שקורה כששמים מגבלות לאנשים שלא רוצים מגבלות - תמיד אפשר למצוא דרך לעקוף. ככל שיש יותר מגבלות, יהיו יותר אנשים שיעברו עליהן. באוסטרליה זה כבר קורה, תחפשו ביוטיוב. זה גם פוגע בכל בני הנוער שעובדים ומוכרים דברים ברשת, ולוקח להם את הכוח לפרסם. ככה שזה מקדם רק תאגידים גדולים שיש להם כוח, והם משתלטים לנו על החיים ומחליטים מה נקנה ונלבש. זה מה שהורס את הכלכלה, וגורם ליוקר המחיה ולעוני של יזמים צעירים ומוכשרים. בסוף הם מפחדים מהכוח הצרכני שלנו ולא רוצים שנתחרה בהם".
איך היית מרגיש אם יהיה חוק כזה בישראל?
"לדעתי זה לא טוב ולא יחזיק מעמד. לא הייתי רוצה להיות במדינה שעוקבת אחרי כל פעולה שלי, ומחליטה מה מותר ומה אסור לי לראות ומנתקת אותי מהחברים שלי. אנחנו נחשבים מדינת סטארט-אפ, וחוק כזה ימנע מהדור הבא של הסטארטאפיסטים את הגישה לטכנולוגיה ולמידע. ברור שילדים ונוער ימצאו את הדרך לעקוף את זה. החוקים האלה מורידים מהמדינה שלה את כוחה הגדול ביותר. המסר שלי הוא לא לתת לזה יד ולהילחם בזה בכל דרך".
מרד נעורים, גרסת 2026
בניגוד לדעתם של המתבגרים, רוב המומחים חושבים שההגבלות על הרשת דווקא נחוצות. "ההגבלות טובות וחשובות כי הן בעצם מייצרות עבור הילדים סביבה שיש בה יותר תקשורת חברתית", מסבירה אסנת גרתי, פסיכולוגית קלינית לילדים ונוער ומנהלת מרכז גרתי, שמלווה מדי שבוע הורים המתמודדים בדיוק עם הדילמה הזו. "ילדים שאין להם מסכים בבתי הספר, או כאלו שהסכימו עם הגבלות ההורים, מדווחים שהם מרגישים הבדל ברמת התקשורת שלהם עם הסביבה, וכן עלייה במדדי תפקוד, מוטיבציה ללמוד ובמצב הרוח. ילדים מדווחים שללא מסכים, הם יותר ערניים, יותר סקרנים ומרגישים יותר טוב".
מה הסיבות לכך שהילדים בכל זאת מתעקשים להישאר ברשת?
"קודם כל, כשאוסרים על ילדים בצורה כזאת הם תמיד מוצאים את הפרצות. הילדים היום מאוד מתוחכמים וטכנולוגיים. בנוסף, צריך להבין שהעיצוב והבנייה של הרשתות נועד למשוך ולפתות את הגולשים, ובטח ילדים ונוער. הגלישה ברשת מפעילה את מערכת הדופמין, יוצרת סיפוקים מידיים ובעצם הרצון להיות שם כל-כך גדול שילדים לא מצליחים להתנגד לו".
מעבר לכך, יש פה גם הקשר חברתי שגם ההורים וגם הילדים מאוד מודעים לו: "ברגע שהילד לא נמצא ברשת, יש לו תחושה שהוא מפספס דברים", מסבירה גרתי, "הוא מרגיש פומו, חשש של ממש שדברים יקרו ורק הוא יישאר בחוץ. יש פה הרבה לחץ חברתי, תיוגים כאלה שבהם מתייגים ילדים שלא נמצאים ברשתות ופחד להיחשב כ'חנון' ולא מגניב".
אסנת גרתי, פסיכולוגית קלינית: "אנחנו צריכים להגיע למצב שבו הילדים ידעו לשאול את עצמם: 'האם אני רוצה להיות זמן רב כל כך במסך, מה המחירים שאני משלם על זה, מה אני מפסיד ומה אני מרוויח?'"
זה נשמע כאילו ההתעקשות לגלוש גם מאחורי הגב היא כמו המרד החדש של גיל ההתבגרות.
"בהחלט. ההורים רואים במסכים אויב, מנסים למנוע מהילדים להיות במסכים ולעיתים גם מענישים את הילדים בכך שלא יהיו במסכים, כאשר כל זה בעצם מחזק את הנטייה של הילדים לרצות להיות במסכים. בסופו של דבר, המסכים והטכנולוגיות זו זירה של הדור הצעיר. זירה שיש בה קודים תרבותיים ושפה והתנהלות שההורים לא מבינים. כך נוצר מצב שבו ההורים מצד אחד והילדים מנגד, כשהילדים בעצם מעבירים, בדרכים שונות, את המסר: 'זה מה שאנחנו רוצים, זה כן טוב לנו וכל מה שאתם אומרים זה סתם שטויות'. זה הופך ממש למאבק בין דורי".
המסכים והטכנולוגיות הם חלק מהזירה של הילדים
(תמונה: Shutterstock/Andrii Iemelianenko)
אז אולי יש במרד הזה גם יתרונות?
"בסופו של דבר המרד הזה הוא טבעי, כזה שעוזר לבני הנוער להגדיר את עצמם, להגדיר את הנפרדות שלהם מההורים ולעבור גם תהליכים. אבל הרעיון הוא שנושא המסכים לא יהיה רק בין הורים לילדים או בין מורים וילדים, אלא זו אמורה להיות דילמה פנימית של הילד עצמו. אנחנו צריכים להגיע למצב שבו הילדים ידעו לשאול את עצמם: 'האם אני רוצה להיות זמן רב כל כך במסך, מה המחירים שאני משלם על זה, מה אני מפסיד, ומה אני מרוויח?'. בסופו של דבר, המטרה היא שהילדים יהיו עסוקים בשאלות האלו ויקבלו החלטות בהתאם למה שהם זקוקים לו ורוצים. כהורים ומחנכים חשוב שניתן להם את הכלים הנכונים להיות מודעים לכך, ולווסת את עצמם".
איפה הם ואיפה אנחנו
ובזמן שהמדינות והמחוקקים נלחמים על הרשתות החברתיות, הילדים כבר התקדמו לדבר הבא - הבינה המלאכותית. דו"ח האו"ם שפורסם בימים אלו ועסק בבינה המלאכותית בהקשר לזכויות הילד ושמירה על פרטיות וביטחון הילדים, מזהיר כי "אמצעי ההגנה הנוכחיים אינם יכולים לעמוד בקצב הצמיחה של יכולות הבינה המלאכותית". ואם זה לא מספיק, הרי שסקר שערך איגוד האינטרנט הישראלי בקרב נוער בגילאי 17-13 שהתפרסם השנה, מגלה כי 96% מבני הנוער משתמשים בצ'אט כלשהו, ו-85% משתמשים בהם באופן קבוע (יומי או שבועי).
הילדים הראשונים בהיסטוריה שמתייעצים עם הצ'אט
(תמונה: Shutterstock/junpinzon)
הדר להב, חוקרת מדיניות פלטפורמות ופוליטיקה דיגיטלית, מסבירה שהילדים כבר לגמרי שם. "אנחנו רואים שיש לא מעט ילדים שמשתמשים בצ'אטים מבוססי בינה מלאכותית לצורכי תמיכה רגשית, התייעצויות בנושאים רגישים ואישיים. זה לא בהכרח דבר שלילי, אבל אנחנו גם לא יודעים באמת להגיד עד כמה זה חיובי. אנחנו רק בהתחלה, הילדים שהיום מתכתבים עם הצ'אטים על הריב שהיה להם עם החברה, או על תחושות הבדידות שלהם, הם הילדים הראשונים בהיסטוריה שעשו את זה. את ההשפעה האמיתית של זה נדע רק בעוד שנים".
הדר להב, חוקרת מדיניות פלטפורמות ופוליטיקה דיגיטלית: "הדרך היחידה שהגבלה תהיה אפקטיבית היא אם לאורך הזמן נעשית עבודה משמעותית של חינוך והדרכה לשאלה כיצד להתנהג ברשתות. קצת כמו רישיון נהיגה, שכבר בגיל יסודי הילדים עוברים שיעורים על זהירות בדרכים"
התחושה היא שבזמן שהמבוגרים מתמקדים בניסיון להגביל את הרשתות, בני הנוער כבר מזמן עברו לשלב הבא. לא "נרדמנו בשמירה"?
"אין ספק שהילדים כבר שם בזמן שאנחנו משתרכים מאחור ומתעכבים לייצר מנגנונים שישמרו עליהם - חינוכיים וטכנולוגיים. ובכל זאת, זו המחויבות שלנו להבטיח שאנחנו עושים ככל שביכולתנו כדי לייצר עבורם סביבה חיובית, גם אם זה, כאמור, באמצעות חינוך על איך לשוחח עם הצ'אט ולהפיק את המירב מבלי להיפגע או לפגוע. חייב להיות מנגנון אחיד שמאפשר למדינה ולחברות הטכנולוגיה להתאים את עצמן לצרכים הרגשיים, הקוגניטיביים והחברתיים של ילדים".
התפקיד שלנו זה ללוות אותם
(תמונה: Shutterstock/d13)
אז מה הפתרון בעצם? כי בינתיים זה נראה כמו בדיחה שבה אנחנו רצים אחרי הילדים, והם רק הולכים ומייעלים את השיטות שלהם, ואת היכולות הטכנולוגיות שלהם.
"הגבלה מוחלטת על בסיס גיל, במיוחד כזו שמגיעה באופן פתאומי, עשויה לעורר אנטגוניזם וניסיונות לעקוף אותה, כפי שבאמת קורה כבר באוסטרליה. הדרך היחידה שהגבלה תהיה אפקטיבית היא אם לאורך הזמן נעשית עבודה משמעותית של חינוך והדרכה לשאלה כיצד להתנהג ברשתות. קצת כמו רישיון נהיגה, שכבר בגיל יסודי הילדים עוברים שיעורים על זהירות בדרכים. המקצוע של אוריינות להתנהגות מוגנת ומטיבה ברשת, צריך להיות חלק מתוכנית הלימוד השנתית בכל גיל".
ולשאלה מה כדאי שההורים יעשו בינתיים משיבה להב: "התפקיד של ההורים זה לא להיות הכי טכנולוגיים, התפקיד שלנו זה ללוות אותם", היא מסבירה, "מה שאנחנו לא יודעים, אפשר ואף רצוי לשאול אותם, ללמוד מהם על העולם שלהם ולזהות יחד איתם את נקודות החולשה, להציע פתרונות ובעיקר להציע אוזן קשבת, דלת פתוחה לשיחה. הפגיעה והסכנה קיימות גם במרחבים הפיזיים וגם בדיגיטליים, אנחנו צריכים להבין שהמהות, התכנים, הדרכים לא השתנו מאוד, רק המדיום השתנה. אז כדאי לדבר עם הילדים, לשאול אותם, לשתף אותם ולהזמין אותם לשתף אותנו".
פורסם לראשונה: 08:47, 10.08.26
