את יושבת במשרד ומקבלת מייל מהבוס: "מה קורה עם המצגת שהיית אמורה לשלוח הבוקר?". את מסתכלת על המסך, הלב מתחיל לדפוק ומיד את מקלידה: “כמעט מוכנה, שולחת עוד מעט". רק שיש בעיה קטנה: לא הכנת אפילו שקופית אחת.
זה לא אומר שאת עובדת גרועה. זה לא אומר שאת עצלנית. וזה גם לא אומר שאת שקרנית, לפחות לא במובן שבו רובנו מבינים שקר. ייתכן שאת מתמודדת עם אחת התופעות הפחות מדוברות של ADHD - הFibbing- (בתרגום: לבלף) – "עיגול פינות" קטן, כמעט אוטומטי, שנשים רבות עושות מתוך לחץ, הצפה, בושה או פחד לאכזב.
"מבחוץ זה יכול להיראות כמו התחמקות ואם מסתכלים על זה מהצד, אפשר להגיד: היא שיקרה", אומרת עינבל גרין, יועצת ארגונית ומלווה עסקית שמתמחה בעבודה עם נשים עם ADHD. "אבל בעולמות של ADHD אני לא קוראת לזה שקר. זו תגובת הישרדות. זה קורה כשהמוח חווה איום, גם אם מבחוץ זה נראה כמו שאלה פשוטה: למה איחרת? מתי זה יהיה מוכן? למה לא עשית"?
תת-אבחון משמעותי של בנות
ADHD, הפרעת קשב ופעלתנות יתר, היא אחת ההפרעות הנוירו-התפתחותיות השכיחות. סקירה רחבה שפורסמה ב-2021 העריכה כי כ-2.58% מהמבוגרים בעולם מתמודדים עם ADHD מתמשך, וכי שיעור המבוגרים עם תסמינים של ADHD עשוי להגיע לכ-6.76%, כלומר מאות מיליוני אנשים בעולם. אבל כשמנסים להבין כמה מתוכם נשים, התמונה מורכבת יותר: בילדות בנים מאובחנים הרבה יותר מבנות, בעוד שבבגרות היחס בין גברים לנשים מאובחנים מתקרב ל-1:1. סקירה שעסקה ב-ADHD אצל נשים מציינת כי היחס בילדות הוא בערך שלושה בנים מאובחנים על כל בת, מה שמרמז על תת-אבחון משמעותי של בנות.
"אצל בנים הרבה פעמים רואים יותר את הצד ההיפראקטיבי או ההתנהגותי", אומרת גרין. "אצל נשים זה הרבה פעמים מתבטא יותר בעולמות הרגשיים: הצפה רגשית, קושי בוויסות רגשי, רחפנות, בלגן פנימי. הילדה יכולה להיראות שקטה, כאילו היא מקשיבה אז פחות מאבחנים אותה".
גרין, בת 42, נשואה ואם לילדה, מלווה כבר יותר מ-17 שנה עסקים, חברות ויזמות. היא עבדה עם סטארטאפים קטנים וגם עם חברות גדולות, אבל בשנים האחרונות במקום להסתכל רק על מבנים ארגוניים, יעדים ותהליכים, היא מצאה את עצמה נמשכת יותר ויותר אל מאחורי הקלעים של נשים שמנהלות קריירה, עסק או בית, ומנסות להבין למה דווקא הדברים ה"קטנים" של החיים מצליחים שוב ושוב להפיל אותן.
"כשאומרים הפרעת קשב וריכוז, זה נשמע כאילו יש מוח תקין ויש מוח שמפריע לו משהו. אבל ADHD הוא לא תקלה באדם. זה מבנה מוחי שונה"
"יש מיליון יועצים עסקיים ומיליון יועצים ארגוניים", היא אומרת, "אבל הרבה מהם פשוט לא מבינים איך עובד מוח של ADHD ובטח לא איך עובדת אישה עם ADHD".
מה בעצם הם לא מבינים?
"קודם כל, המילה הפרעה כבר עושה נזק. כשאומרים הפרעת קשב וריכוז, זה נשמע כאילו יש מוח תקין ויש מוח שמפריע לו משהו. אבל ADHD הוא לא תקלה באדם. זה מבנה מוחי שונה. המטרה היא לא לקחת אישה עם מוח כזה וללמד אותה לעבוד כאילו יש לה מוח אחר. המטרה היא להבין איך המוח שלה עובד, ולבנות סביבו כלים שמתאימים לו".
לדבריה, אחת החוויות המרכזיות של נשים עם ADHD היא פער כמעט בלתי נסבל בין היכולת הפנימית לבין התוצאה החיצונית. "הן יודעות שהן מסוגלות", היא אומרת. “הן יודעות שהן חכמות, יצירתיות, שאפתניות. ואז הן שואלות את עצמן: למה אני לא מצליחה לשלוח חשבוניות בזמן? למה אני לא מסיימת פרויקט? למה אני שוב עושה הכול ברגע האחרון? למה אני כל פעם מבטיחה לעצמי שהפעם זה יהיה אחרת, וזה לא קורה?".
בעולם העבודה הפער הזה יכול להיות מבלבל במיוחד, כי מבחוץ נשים רבות עם ADHD דווקא נראות מתפקדות מאוד. הן כריזמטיות, חדות, מגיבות מהר, מצילות מצבים ברגע האחרון, יודעות לאלתר, לייצר רעיונות ולהבריק תחת לחץ. אבל מאחורי המצגת המעולה שהוגשה בזמן יכול להסתתר לילה לבן, בכי, אשמה ותחושה של קריסה.
"יכול להיות שתראי שהגעתי עם מצגת וואו", אומרת גרין, "אבל לא תראי שישבתי עליה עד חמש בבוקר. לא תראי ששנייה אחרי המצגת אני כבר במיטה עם דמעות, ושואלת את עצמי למה שוב עשיתי את זה לעצמי".
זה בעצם דחיינות?
“לא בהכרח. יש דברים שנראים כמו דחיינות, אבל הם לא דחיינות. ב-ADHD את יכולה לפתוח רשימת משימות והמוח שלך פשוט מוצף. את לא מצליחה לגשת למשימה. זה לא שאת לא רוצה, וזה לא שאת עצלנית. הרבה פעמים יש המון מוטיבציה. את באמת מתכוונת לעשות את זה. את באמת מתיישבת מול המחשב. אבל משהו במנגנון של ההתחלה, ההמשכיות או הסיום נתקע".
"אישה עם ADHD יכולה להבטיח בכנות שמשימה תהיה מוכנה עד יום שישי. היא באמת מאמינה בזה, רק שבפועל היא לא בהכרח יודעת להעריך כמה זמן המשימה תיקח. כשהפער הזה חוזר שוב ושוב, הסביבה עלולה להתחיל לראות בה לא אמינה"
אחד המושגים המרכזיים בהקשר הזה הוא "עיוורון זמן". גרין מסבירה כי עבור נשים רבות עם ADHD, הזמן לא נחווה כרצף ברור של עכשיו, עוד שעה, מחר, שבוע הבא. "המוח עובד הרבה פעמים בשני זמנים: עכשיו ולא עכשיו", היא אומרת. "מה שדחוף, מה שבוער, מה שהדדליין שלו בעוד שעה - בזה אפשר לטפל. אבל כל מה שהוא לא עכשיו נהיה אמורפי".
ואיך זה משפיע מבחינת ביצוע המשימות?
"אישה עם ADHD יכולה להבטיח בכנות שמשימה תהיה מוכנה עד יום שישי. היא באמת מאמינה בזה. רק שבפועל היא לא בהכרח יודעת להעריך כמה זמן המשימה תיקח, כמה שלבים יש בה, מתי היא צריכה להתחיל, ומה יקרה אם משהו ישתבש בדרך. כשהפער הזה חוזר שוב ושוב, הסביבה עלולה להתחיל לראות בה לא אמינה, והיא עצמה מתחילה להאמין שהיא הבעיה".
וכאן נכנס ה-Fibbing?
"כן. פיבינג הוא בעצם תגובה לאיום. אנחנו מכירים את תגובות ההישרדות הקלאסיות: קיפאון, לחימה או בריחה. יש גם תגובה נוספת שפחות מדברים עליה, שנקראת Fawn כלומר ריצוי. זה המקום שבו במקום לברוח או להילחם, את מנסה לרצות את האדם שמולך כדי להוריד את האיום".
אצל בני אדם, היא מסבירה, ריצוי יכול להיראות כמו נחמדות יתר, לקיחת אחריות שלא באמת אפשר לעמוד בה, הסכמה אוטומטית לבקשות, או תשובה שמטרתה להרגיע את האדם שמולך. "אומרים לך: את יכולה לקחת את זה עלייך? ואת ממש לא יכולה, אבל את אומרת כן. למה? כי באותו רגע לא נעים לך, את לא מסוגלת לאכזב, או שהמוח שלך חווה את הסירוב כאיום".
במקרה של Fibbing התגובה יכולה להיות תשובה לא מדויקת. "שואלים אותך מתי זה יהיה מוכן, ואת אומרת יום שישי. שואלים למה איחרת, ואת אומרת שהיה פקק. שואלים אם התחלת משהו, ואת אומרת שכן, למרות שלא באמת התחלת. מבחוץ זה נראה כמו שקר. מבפנים זה הרבה פעמים ניסיון אוטומטי להפסיק כאב, פחד או בושה".
מה קורה במוח באותו רגע?
"המוח מפעיל תגובת הישרדות. האמיגדלה, שהיא כמו כפתור אזעקה, נדלקת. אצל אנשים עם ADHD היא יכולה להידלק גם מול איומים רגשיים. לא רק נמר ביער, אלא גם מייל מהבוס, הודעה מלקוח, בן זוג ששואל למה שכחת משהו. המוח לא תמיד מבחין בין איום פיזי לבין איום רגשי. מבחינתו יש סכנה, וצריך להגיב מהר".
לכך מצטרפת, לדבריה, רגישות גבוהה לדחייה. "לכולנו לא נעים שמישהו כועס עלינו", היא אומרת. "אבל אצל חלק מהנשים עם ADHD התחושה הזאת נחווית בעוצמה הרבה יותר גבוהה. זה לא ‘אוי, לא נעים’. זה יכול להרגיש כמו כאב בלתי נסבל. ואז התשובה יוצאת עוד לפני שהספקת לחשוב".
פיבינג, היא מדגישה, לא נובע בהכרח מרצון להונות. לעיתים הוא נולד מאימפולסיביות: הפה עונה לפני שהמוח בדק. לפעמים הוא נולד מעיוורון זמן: האישה באמת מאמינה שהיא תספיק. לפעמים הוא נולד ממילוי פערים: המוח משלים פרט חסר, והיא משוכנעת שזה מה שקרה. ולעיתים הוא נולד מבושה: הרצון להימנע מהרגע שבו מישהו יגיד לה שוב שהיא לא אחראית, לא רצינית, לא עומדת במילה שלה.
“הבעיה היא שאחרי שזה קורה כמה פעמים, את מתחילה להאמין על עצמך שאת שקרנית”, אומרת עינבל. “וגם הסביבה מתחילה לתייג אותך ככה. אבל בפנים יש אישה שבאמת רצתה לעמוד בזה, באמת התכוונה, באמת האמינה שהפעם היא תצליח".
איך זה משפיע על זוגיות?
"יש מושג שאני משתמשת בו הרבה, שחיקת החמלה. בהתחלה בן הזוג יכול לצחוק על זה שאת מאחרת או שוכחת. אבל אחרי שנים, כשהוא מרגיש שזה שוב ושוב משפיע גם עליו, החמלה מתחילה להישחק. אם לא מבינים שיש כאן ADHD מערכת היחסים תתמודד עם מריבות מאוד קשות".
מעבר לאיחורים ולבלגן, יש גם את העוצמות הרגשיות. "הרבה אנשים עם ADHD מרגישים דברים בעוצמה מאוד גבוהה", היא אומרת. “את יכולה להתלהב בוואו, להתאהב בוואו, ליהנות בוואו, אבל גם ליפול מאוד חזק. ואז את שואלת את עצמך: למה אני דרמטית? למה אני עושה עניין מכל דבר? וזה לא שאת עושה דרמה. לפעמים את באמת מרגישה את הדברים אחרת".
לדברי גרין, אימהות עם ADHD עלולות לחוות קושי גדול: "הורות פוגשת נשים עם ADHD במקומות הכי קשים שלהן. ילד דורש חשיבה קדימה כל הזמן: מה יש מחר, מה צריך להביא, מתי יש יום הולדת, מה צריך להכין, איך ייראה אחר הצהריים. וזה בדיוק המקום שיכול להיות קשה לנו".
לצד הקושי הארגוני, יש גם מאבק פנימי סביב נוכחות וסבלנות. "הרבה נשים נאבקות בעצמן לא להתפרץ, לשבת, להסביר, לשחק, להיות בתוך סיטואציה שאין בה מספיק עניין למוח שלהן. ואז מגיעה אשמה מאוד גדולה: למה אני לא כמו כולן? למה אני לא מצליחה להיות אמא רגועה ומסודרת?".
אז מה עושים?
"קודם כל, מפסיקים לעבוד נגד המוח. צריך ללמוד אותו. אם את יודעת שיש לך עיוורון זמן, אל תנסי לנצח אותו בכוח רצון. תמדדי. תכתבי כמה זמן את חושבת שמשימה תיקח, ואז תבדקי כמה זמן היא באמת לקחה. אחרי כמה פעמים תראי את הפער, ותוכלי להתחיל לתכנן לפי המציאות ולא לפי מה שהמוח שלך מספר לך".
ומה לגבי המשימות שלא מצליחים להתחיל?
"אני אוהבת להכין מראש רשימה של משימות קטנות ופשוטות, כאלה שלא דורשות הרבה החלטות. לסדר משהו קטן, לשלוח מייל קצר, לשטוף כלים, לארגן תיק. כשאת בקיפאון, את לא תמיד יכולה לגשת למשימה הגדולה, אבל את כן יכולה להישאר בתנועה. הרבה פעמים התנועה עצמה עוזרת לצאת מהשיתוק. התנועה עוזרת גם במקרים של הצפה רגשית. לפעמים צריך לקום, לזוז, לצאת החוצה, ללכת עשר דקות. הטבע מאוד עוזר להרגעה, וגם תנועה. המטרה היא לא להכריח את עצמך לשבת מול המסך כשאת קפואה, אלא לעזור למוח לחזור למצב שבו הוא מסוגל לפעול".
גרין מסכמת: "אני חושבת שהדבר הכי חשוב הוא לגיטימציה. הרבה נשים מגלות את עצמן מחדש בגיל 30, 40 או 50, ופתאום אומרות: אני לא דפוקה. אין משהו לא בסדר בי. יש לי מוח שעובד אחרת. זה לא פותר הכל, אבל זה מוריד המון בושה. בסוף, המטרה אינה להפוך אישה עם ADHD לאישה “רגילה", מסודרת תמיד, עקבית תמיד, שקטה תמיד. את לא צריכה להפוך למישהי אחרת. את צריכה להבין איך את עובדת. ברגע שאת מבינה את המוח שלך, את יכולה להפסיק להילחם בו ולהתחיל לבנות חיים שמתאימים לו".
פורסם לראשונה: 02:28, 17.06.26
