תארו לכם את הסיטואציה הבאה: אתם שוכבים על ספת אימונים במכון הכושר. המוט מעל החזה, הידיים כבר רועדות, השרירים צורחים, והשעון בראש סופר לאחור. נשארה חזרה אחת אחרונה, אך הראש אומר "מספיק" והגוף מבקש להניח את המשקולת. ואז, רגע לפני שאתם מוותרים, אתם פולטים קללה ובאופן מפתיע - דווקא אז מגיע פרץ קטן של אנרגיה שעוזר לכם לבצע את החזרה האחרונה. הפתעה? ממש לא. ועכשיו יש לזה גם סימוכין מדעיים.
קללות בזמן מאמץ אינן רק פורקן רגשי, אלא כלי מנטלי שעשוי להשפיע על היכולת הפיזית שלנו. כך עולה ממחקר חדש שנערך באוניברסיטת קיל בבריטניה ופורסם בכתב העת המדעי American Psychologist. החוקרים מצאו כי שימוש במילות גנאי בזמן מאמץ מפחית עכבות פסיכולוגיות, מגביר תחושת ביטחון עצמי ומאפשר להחזיק מאמץ לאורך זמן רב יותר. לדבריהם, האפקט אינו נובע מעלייה בדופק או מעוררות פיזיולוגית, אלא משינוי עדין במצב התודעתי, כזה שמסיר מחסומים מנטליים.
מעבר לאימונים, החוקרים סבורים שקללות עשויות לסייע גם במצבים נוספים שבהם נדרשת דחיפה מנטלית: ספורט תחרותי, שיקום גופני ואפילו סיטואציות של אסרטיביות או אומץ. עם זאת, הם מדגישים שהשימוש בכלי הזה תלוי הקשר. קללה, הם מזהירים, יכולה לשחרר, אבל גם לפגוע.
"קללות הן נושא מורכב לא רק מבחינה פסיכולוגית, אלא גם מבחינה חברתית", מסביר אפי גיל, פסיכולוג רפואי מומחה בכללית במחוז דן–פתח תקווה. "בדרך כלל יש להן משמעות של משהו טעון רגשית. הן מאפשרות הוצאה של אגרסיות אישיות. מבחינה חינוכית אנחנו אומרים לילדים לא לקלל. זה לא יפה ויש בזה אלמנטים פוגעניים. יש טאבו חברתי-תרבותי סביב קללות. הן נתפסות כמשהו לא נעים שמבטא תוקפנות, ואנחנו מנסים לחנך להשתמש בהן כמה שפחות. עם זאת, צריך להבדיל בין האפקט של קללות כשאנחנו מסתכלים עליהן באופן חברתי, לבין ההשפעה הפסיכולוגית שמדוברת במחקר הזה".
המחקר, הוא מדגיש, מתייחס להקשר שונה לחלוטין. "כאן מדברים על משהו אישי. קללות שלא מופנות כלפי אנשים אחרים, לא בסיטואציה חברתית, אלא בדיבור פנימי בסיטואציות ספורטיביות מיוחדות. חשוב להדגיש את ההבדל הזה. אמנם אנחנו לא מעודדים שימוש יומיומי בקללות מול אנשים, אבל ברמה הרגשית יש לקללה תוכן שמפעיל אותנו".
ההשפעה של קללות נבחנה באמצעות ניסוי פשוט אך תובעני: 300 משתתפים התבקשו לבצע תרגיל של הרמת הגוף מכיסא - ישיבה על כיסא והתרוממות באמצעות הידיים בלבד, תוך החזקת הגוף באוויר זמן רב ככל האפשר. כל משתתף ביצע את התרגיל פעמיים. פעם אחת תוך כדי אמירת מילת גנאי, ובפעם השנייה תוך כדי חזרה על מילה ניטרלית. התוצאה הייתה ברורה: כאשר המשתתפים קיללו – הם הצליחו להחזיק את התנוחה זמן ארוך יותר.
המילים שבהן השתמשו המשתתפים לא הוכתבו להם מראש. הם התבקשו לבחור מילת גנאי שהיו משתמשים בה אם היו חוטפים מכה או נתקלים בבוהן, ומילה ניטרלית שהיו משתמשים בה כדי לתאר שולחן. הבחירה האישית, לדברי החוקרים, חשובה: מדובר במילים טעונות ובעלות משמעות עבור הדובר עצמו.
לדברי גיל, ממצאי המחקר בולטים במיוחד משום שהם מערערים על ההסבר המקובל עד כה. "יש לא מעט מחקרים על קללות שחשבו שהן פועלות דרך מנגנון שמעלה את העוררות הפיזיולוגית שלנו. כלומר, מגבירות את הפעילות של המערכת הסימפתטית. לפי ההנחה הזו, יש יותר עוררות, ודרך העוררות מגיעים לביצועים גבוהים יותר", הוא אומר, "מה שהם מראים כאן, וזה איזשהו חידוש, הוא שלקללה יש אלמנטים נוספים. היא לאו דווקא עובדת דרך מנגנון של עוררות פיזיולוגית".
מכאן, הוא מסביר, נכנסים לפעולה מנגנונים אחרים לגמרי. "קודם כל נמצא שלקללות יש אלמנט של הסחת דעת. בהקשר של מאמץ גופני, אותו אפקט יכול להיות מכריע. אם אני עושה פעילות ספורטיבית, יכולות להיות לי כל מיני מחשבות - אם אצליח, אם לא אצליח, אם כואב לי להרים את עצמי מהכיסא או לא. הקללה עצמה מוציאה אותי מהאלמנט הזה של המחשבות, וממקדת אותי בביצוע המשימה".
לצד המיקוד, מתווספים לדבריו שני גורמים חשובים נוספים. "יש גם שיפור בביטחון העצמי, וגם אלמנט של הורדת עכבות. אם ביום-יום יש טאבו על קללות, ברגע שאני אומר קללה אני קצת משחרר את עצמי מכל מיני מגבלות חברתיות. זה מוסיף לי אנרגיה ומאפשר לי להגיע לביצוע יותר גבוה. גם אם זה לא מגביר את העוררות הפיזיולוגית, זה נותן לי יותר אנרגיה דווקא מהמקום הזה שבו אני מוריד את המגבלות החברתיות, משתחרר יותר - וזה מה שמאפשר ביצוע ספורטיבי טוב יותר".
איפה עוד, למשל? חדר הכושר הוא רק זירה אחת. אותו דחף מנטלי שמתעורר תחת מאמץ עשוי להופיע גם במצבים אחרים. "יש את שחקנית הטניס מריה שראפובה, למשל, שידועה בגניחות שהיא משמיעה בזמן חבטה. הן נותנות אפקט דומה. או באומנויות לחימה, כשאומרים 'קייאיי' לפני שמוציאים חבטה או מכה. גם זה משפר את הביצועים דרך אלמנטים דומים: מיקוד בתוך מה שאני עושה, הורדת הסחות דעת ושחרור עכבות", אומר גיל.
פחות עכבות, פחות ביקורת עצמית
"קללה מעניקה מעין דחיפה רגעית במצבים של עומס או מאמץ", מוסיפה ירדן גבאי, פסיכולוגית קלינית מומחית. "המנגנון שמסביר את התופעה אינו פיזיולוגי במהותו, אלא פסיכולוגי. הוא מתרחש ברמה הנפשית ולא בגוף. ברגע שאדם מקלל, מתרחש שינוי במצב התודעתי שלו ובאופן שבו הוא תופס את עצמו: יש פחות עכבות, פחות מחשבות שמעכבות פעולה. הקללה יוצרת תחושה של 'יאללה, אני הולך על זה', בלי לחשוב יותר מדי".
אז האם שפה באמת יוצרת מציאות?
"הממצאים הללו מדגישים עד כמה האופן שבו אנחנו מדברים קשור לאופן שבו אנחנו חושבים", אומרת גבאי. "השפה שאנו משתמשים בה מעצבת את התפיסה ואת התודעה שלנו. לא במקרה ביקורת עצמית חריפה נוטה להוריד את האדם למטה. זה אולי נשמע מעט מגוחך, אך לקללה שיוצאת מהפה חייבת להיות משמעות עבור האדם שאומר אותה. זו גם הסיבה שבמחקר הנוכחי כל משתתף התבקש לומר קללה שהוא רגיל להשתמש בה בשגרה, באופן טבעי, ולא מילה שרירותית".
לדבריה, האופן שבו אנחנו מדברים לעצמנו משפיע על מצב הרוח ועל התפיסה העצמית: "גם בעבודה הקלינית עם מטופלים, אחד הנושאים המרכזיים הוא המסגור של הדיבור הפנימי. למשל, במקום לומר לעצמי 'אני לוזר', אפשר להתייחס לכך כאל מחשבה: ברגע הנתון הזה אני חושב או מרגיש שיצאתי לוזר. כאשר אני ממסגר זאת כתחושה או מחשבה זמנית, ולא כעובדה כוללת וקבועה על מי שאני, אני מצמצם את העוצמה שלה ונותן לה משקל מדויק יותר".
הדבר רלוונטי גם למצבי חיים יומיומיים: לפני אימון גופני, כאשר אדם אומר לעצמו שהוא לא חזק מספיק ולא יצליח להרים משקל מסוים; או לפני עמידה מול קהל או ראיון עבודה, כשעולות מחשבות על הצלחה או כישלון. "השאלה המרכזית היא על מה שמים את הזרקור: האם מדובר בעובדה, או במחשבה ובתחושה חולפות, וכיצד אני בוחר לדבר אותן לעצמי", אומרת גבאי.
תחליפי קללות לא עושים את העבודה
ומה לגבי קללות "מרוככות" או תחליפים מנומסים? התשובה של החוקרים הייתה חד-משמעית: לפי הממצאים, תחליפים כאלה לא יצרו את אותו אפקט. הסיבה לכך היא שקללה פועלת דרך המשמעות הרגשית שלה. כאשר משתמשים במילה חלופית ומנומסת, המשקל הרגשי נחלש ולכן גם ההשפעה הפסיכולוגית נעלמת.
כך למשל, אמירה כמו "בן יונה" במקום הקללה המקורית אינה מעוררת את אותו שחרור עכבות או תחושת פריקה רגעית. מבחינת החוקרים, לא מספיק להשתמש במבנה לשוני דומה, המילה עצמה חייבת להיות טעונה ומשמעותית עבור האדם כדי לייצר את האפקט שנמדד במחקר.
5 צפייה בגלריה
האופן שבו אנחנו מדברים לעצמנו משפיע על מצב הרוח ועל התפיסה העצמית
(צילום: shutterstock)
מעבר לשיפור בביצוע הפיזי, החוקרים מעלים שאלה רחבה יותר: אם קללות עוזרות לאנשים לא לעצור את עצמם במאמץ גופני, ייתכן שהן יכולות לשמש כלי גם במצבים אחרים שבהם היסוס ועכבות משחקים תפקיד מרכזי.
לדברי החוקרים, אנשים נוטים לפקפק בעצמם בדיבור בפני קהל, וגם כשהם ניגשים לבן או בת זוג פוטנציאליים. לכן עולה השאלה האם קללה שנאמרת בפרטיות – לפני נאום, או רגע לפני הזמנה לדייט – יכולה לעזור לאדם "ללכת על זה" ולקבל ביטחון. החוקרים מדגישים כי אם אנשים בוחרים להתנסות בכך, עליהם לעשות זאת בסביבה פרטית ובטוחה, מבלי לפגוע או להעליב אחרים.
לסיכום, גם גבאי מבהירה: "למרות המחקר המעניין, חשוב לומר שזו אינה המלצה טיפולית או שיטת התמודדות כללית. מדובר במצב נקודתי ומוגבל, שבו ייתכן שקללות מסייעות באופן רגעי בלבד, וגם זאת בהקשרים פרטיים שאינם מתרחשים ליד אחרים. אין כאן המלצה לשימוש בקללות כדרך טיפול או ככלי התמודדות קבוע, אלא תיאור של תופעה מחקרית מוגדרת ומוגבלת".
