בימים אלה, יותר מתמיד, אנחנו העוגן של ילדינו. דווקא בזמנים האלו, לנוכחות ההורית יש כוח עצום – והיא יכולה להיות ההבדל בין חרדה מציפה לבין תחושת ביטחון. כך תעשו זאת נכון.
תיווך המצב – בפשטות, בכנות ובגובה העיניים
ילדים בכל גיל מושפעים ממה שקורה סביבם. גם תינוקות ופעוטות שומעים את האזעקות, מרגישים את המתח בבית, רואים את ההורים מתכנסים לממ״ד – ונותנים לכל זה פרשנות, גם אם לא במילים. בלי תיווך שלנו, של ההורים או של דמות בוגרת ומשמעותית, הם נשארים עם שאלות, דמיונות, ולעיתים גם פחדים גדולים.
לכן, חשוב לדבר עם הילדים לאורך כל תקופת החירום. לא חייבים להיכנס לפרטים מדאיגים – להפך. מסרים פשוטים, ישירים ורגועים הם המפתח: "אנחנו נרד עכשיו למקלט, אני איתך, ונהיה שם בטוחים עד שהמצב יירגע." השיחה צריכה להתאים לגיל וליכולת ההבנה של הילד, אך תמיד להיות כנה ולא מתחמקת. אם הילד שואל – עונים. אם הוא לא שואל – פותחים מרחב שמאפשר לו לשאול ולדבר.
תוקף לרגשות – כי מותר לפחד, גם לילדים וגם להורים
אחד הדברים הכי חשובים שנוכל לעשות כהורים הוא לזהות את מה שעובר על הילד – ולתת לזה תוקף. אם הילד נראה לחוץ, שואל שאלות, נצמד יותר מהרגיל, מתקשה להירדם – תגובה כמו "אני רואה שאתה מודאג, זה מובן", יכולה לעשות הבדל גדול. כשהילד מרגיש שרואים אותו, שמבינים אותו, שהרגשות שלו לגיטימיים – זה כשלעצמו מרגיע. הוא לא לבד בפחד.
וזה נכון לכל הגילאים – גם ילדים קטנים מאוד מושפעים מהמצב, גם אם לא תמיד יודעים לבטא את זה במילים. הם מרגישים את הבומים, חווים את השהייה במקלט, צופים בנו – וחשוב שנשדר להם אמפתיה, נרמול ותחושת ביחד: "גם אני קצת מודאג, אבל אנחנו שומרים אחד על השני, ואנחנו יחד."
מגע, קרבה, חום – גם זה סוג של עזרה ראשונה
> חיבוק, ליטוף, ישיבה צמודה – אלה כלים פשוטים ויעילים לוויסות רגשי, לנו ולילדים. מגע פיזי בטוח ומרגיע משדר קרבה והגנה, ומסייע לגוף ולנפש להירגע. לא צריך הרבה – מספיק לשבת יחד על הספה, לקרוא סיפור, לשחק במשחק אהוב. החיבור בינינו לבין הילדים הוא התרופה הכי זמינה שיש לנו בימים האלו.
כללים חשובים לשמירה על שגרה משפחתית בעת חירום
כדי לצלוח את התקופה הזו עם מינימום נזק רגשי – חשוב לנסות ולשמור על סדר יום יציב. כן, גם כשאנחנו בבית, גם כשאין בית ספר, גם כשיש אזעקות. שגרה בטוחה ונעימה כוללת זמנים קבועים לארוחות, לשינה, למשחק, ללמידה וגם – לזמן חופשי. היא נותנת לילדים תחושת שליטה וביטחון בתוך עולם שנראה פתאום כאוטי.
במקביל, יש חשיבות רבה להפחתה של חשיפה לחדשות ומסכים. גם אם נדמה שהילד לא מבין או לא מקשיב – הדימויים, הקולות והמידע הלא מסונן נכנסים פנימה. הימנעו מצפייה בחדשות כשהילדים בסביבה, ונסו לצמצם את זמן המסך גם לצרכים אחרים.
לא להסתיר – כן להתאים
יש הורים שחושבים שנכון "לחסוך" מהילדים מידע כדי להגן עליהם. אבל בפועל, דווקא האמירה הכנה, הפשוטה והמותאמת גיל תורמת לביטחון שלהם. הסתרה יוצרת אי־ודאות, וחוסר ודאות מייצר חרדה. לכן, גם אם קשה לנו – עדיף לדבר. להקשיב למה שהילד שואל, לענות בכנות, להסביר שאנחנו עושים כל מה שצריך כדי לשמור עליו. ובו זמנית, לשתף גם ברגשות שלנו: "אני גם מרגיש עצוב לפעמים, וזה בסדר."
ליצור יחד שגרה חדשה
במיוחד כשנמצאים שעות רבות יחד במרחב מוגן – יש חשיבות ליצירת "עוגנים" קטנים של שגרה ופעילות. להכין יחד ארוחת ערב, לאפות עוגה, לסדר את החדר, לצייר, לקרוא ספר. הפעילויות המשותפות לא רק מעבירות את הזמן, אלא יוצרות קרבה, שיחה, וביטוי רגשי לא מאיים. הן נותנות תחושת שליטה, חיזוק לקשר בין ההורה לילד – ומאפשרות לנו לייצר "אי קטן של שגרה" בתוך סיטואציה לא נורמלית.
כדאי גם להשקיע מעט באווירה: שמיכה נעימה, תאורה רכה, מוזיקה אהובה, חפץ אישי אהוב – כל אלה עוזרים להפוך את השהות במרחב המוגן לנסבלת יותר, ולעיתים אפילו למעט נעימה.
ומה איתנו, ההורים?
לא פחות חשוב – להסתכל פנימה. אנחנו לא רובוטים. גם אנחנו חרדים, מודאגים, עייפים. היכולת שלנו להיות שם עבור הילדים תלויה במידה רבה ביכולת שלנו לטפל בעצמנו. הורה שלא מצליח לווסת את עצמו – יתקשה מאוד להכיל את הילד. ולכן, חשוב שכל הורה ישאל את עצמו: מה מרגיע אותי? מה עוזר לי לנשום, להתאזן, להירגע? וידאג לעצמו – גם אם זה אומר לבקש עזרה, לדבר עם אדם קרוב, או לפנות לתמיכה מקצועית.
לסיום – הורים כעוגן יציב
המשפחה היא עוגן, וההורה הוא מצפן רגשי. דווקא בזמנים של טלטלה, חשוב שנמשיך לייצר מציאות שבה יש אהבה, ביטחון, מגע, משחק ושיחה – לצד גבולות ברורים על צריכת מידע וחשיפה לחרדה.
בתוך כל הכאוס – בואו נהיה בדיוק במקום שבו יש לנו הכי הרבה השפעה: ליד הילדים שלנו.
הכותבת היא עו״ס מומחית ילד ונוער, מנהלת תחום מדיניות וחוק לגיל הרך, אגף בכיר משפחה וילד בקהילה, משרד הרווחה והביטחון החברתי
