את הריאיון הזה אפשר היה לבצע גם בהתכתבות אבל חנן הורוביץ ביקש במפורש לקיים אותו בטלפון. יותר מדי שנים הוא התבייש בגמגום שלו, הסתיר אותו, נמנע מדיבור והחביא את עצמו. אבל השנים האלו מאחוריו. היום, לא רק שהוא לא מחביא את עצמו, הוא שם את עצמו בפרונט.
הורוביץ, 62, פעיל בקהילות שונות של מגמגמים, מרצה בכנסים בינלאומיים בנושא גמגום, כיהן פרק זמן מסוים כיו"ר ואח"כ כמנכ"ל של אמב"י (ארגון האנשים שמגמגמים בישראל) ובימים אלה מוציא לאור ספר בשם "גמגום, מבושה וחרדה לתקשורת אותנטית" (ePublish), בו הוא מתאר את המסע האישי שלו במטרה לסייע לאחרים.
"אני לא יודע לומר במדויק מתי הגמגום שלי התחיל אבל מאז שאני זוכר את עצמי הוא היה שם", הוא מספר בגילוי לב. "היום, אני מחלק את החיים שלי לשניים: עד שגיליתי מהו באמת גמגום, ואחרי. בחלק הראשון של חיי, הגמגום השפיע עלי בצורות שונות, בעיקר בדרך של בושה והימנעות. בחלק השני, הבנתי איך להתמודד איתו".
מה שהוא מכנה "החלק הראשון של חיי" כולל שנים ארוכות של פחד והסתרה: "ניסיתי להימנע מכל מה שיכולתי. הרחקתי את עצמי מסיטואציות חברתיות. אפילו כסטודנט, כשלמדתי לתואר, נמנעתי מלשאול שאלות. זה הגיע מתוך אמונה שיש לי פגם, כי כך התייחסו לגמגום שלי מאז שהייתי ילד קטן. מגיל 7 עד גיל 21 הייתי בטיפול אצל קלינאיות תקשורת ובשום שלב אף אחד לא הסביר לי שהגמגום שלי נובע משוני נוירופיזיולוגי. היו לי רגשי נחיתות קשים כי בעצם שלחו אותי לטיפול, והנה - אני לא מצליח בו. מבחינתי המשמעות הייתה לא רק שנכשלתי בטיפול אלא שכולי כישלון מהלך" .
והתחושה הזאת של הבושה רק הלכה וגברה לאורך השנים: "זו חוויה שהתעצמה ב-1991 כשעשיתי קורס אינטנסיבי של טיפול בגמגום, ושם לימדו אותנו לדבר בצורה איטית. מה שעמד בבסיס הקורס הזה הוא הרעיון שגמגום זה דבר רע. אחרי סיום הקורס- הגמגום חזר. הייתי בטוח שאני היחיד מהמשתתפים שהגמגום חזר לו, ואז גיליתי שלא".
אבא מגמגם
בספרו, מתייחס הורביץ למאפיינים משניים של הגמגום שכוללים התנהגויות כמו מתח פיזי באזורים שונים בגוף, תוספת של מילים כמו: "אמממ...כאילו...אתה יודע...", תנועות גוף לא רצוניות כמו הטיית הראש וטלטול הראש או הידיים שדומות לטיקים. הוא גם מתאר סוגים שונים של הימנעות: החלפת מילים, דחיית מפגשים חברתיים או פשוט בחירה מודעת שלא לדבר בהם.
"כשהבן שלי נולד האמנתי שאם אגמגם מולו אז גם הוא יגמגם. פעלתי בהתאם למיתוס לפיו הילד מחקה את ההורים שלו. לא הייתי אני ולא אמרתי את מה שרציתי לומר. זה היה מאד מעייף"
כל אלה זכורים לו היטב מימי ילדותו והתבגרותו אבל קיבלו ביטוי מחודש כשהפך לאבא. אומנם כל הילדים בשלב מסוים מתביישים בהוריהם, אבל במקרה שלו הוא היה בטוח שהוא מעמיס עליהם סיבות נוספות להיות נבוכים בגללו. במקביל, הפחד שיהיו דומים לו, שיילמדו ממנו את הגמגום, שיתק אותו.
"כשהבן שלי נולד הייתה בי האמונה שאם אגמגם מולו אז גם הוא יגמגם. פעלתי בהתאם למיתוס לפיו הילד מחקה את ההורים שלו. זה כמובן לא נכון אבל אז לא ידעתי את זה. בשנתיים הראשונות ממש פחדתי לגמגם בפניו. לא הייתי אני ולא אמרתי את מה שרציתי לומר. זה היה מאד מעייף. לא יכולתי להמשיך עם העמדת הפנים הזו לאורך זמן. לילדים שלי הגמגום מעולם לא הפריע אבל לי כן. באמת האמנתי שזה פגם".
הדרך שבה תפס את עצמו השפיעה על הקשר עם ילדיו. הוא נמנע משיחות עם הצוות החינוכי שלהם והתקשה לסייע להם בשיעורי הבית. האבסורד התחדד בעיקר כשביקשו ממנו עזרה במתמטיקה. כמהנדס אלקטרוניקה הוא אומנם הבין במתמטיקה אבל הגמגום הקשה עליו להעביר את ההבנה הזו הלאה. הוא נמנע משיחות ארוכות על נושאים מהותיים עם הילדים וכשהם יזמו כאלה הוא נלחץ ונסוג. "אני מרגיש שלא מילאתי את התפקיד שלי כאבא", הוא אומר, "לפחות לא כמו האבא שהייתי רוצה להיות. לא הייתי דמות מחנכת עבורם".
רק בגיל 47 חל שינוי של ממש בחייו וכמו רוב השינויים, גם הוא היה תוצר של משבר.
"סיימתי שיחת טלפון שהייתה קשה נורא מבחינת הגמגום, והתסכול שלי הגיע לרמות חדשות. לא הצלחתי לשאת את זה יותר. לראשונה בחיי, ישבתי מול המחשב והקלדתי בגוגל 'גמגום'. חיפשתי משהו שיעזור לי. ככה הגעתי לארגון הגמגום האמריקאי (NSA). טסתי לכנס שלהם ומצאתי את עצמי יושב באולם עם עוד 600 אנשים שמגמגמים. החוויה הזאת פקחה לי את העיניים לעולם אחר. משם המשכתי לצלול לנושא: חקרתי, למדתי, קראתי ספרים והבנתי את עצמי".
"הבעיה הכי קשה היא הסטיגמה. קחו לדוגמה סיטואציה שבה אתם נוסעים בכביש, מגיעים למעבר חצייה וצריכים לחכות שקשיש או נכה יעברו בו. נדרשת כאן סבלנות אבל לכל אדם סביר ברור שהוא פשוט מחכה. בשיחה עם אדם מגמגם בעצם מתבקשת אותה התנהגות"
מה עיקרי הדברים שלמדת בדרך?
"שהבעיה היא לא הגמגום עצמו אלא הסטיגמה והדעות הקדומות שרווחות סביבו. הסטיגמה כל כך עוצמתית, שעבור רוב האנשים, הגמגום שלך הוא הכול. אנשים שומעים שאתה מגמגם, ואומרים: 'אתה ככה כי אתה בלחץ, או בטראומה או חסר ביטחון עצמי'. היו פעמים שהתעקשתי להגיד את השם שלי, והייתי נתקע, ואנשים היו זורקים לי: 'מה, שכחת את השם שלך?'. אני זוכר שחיפשתי עבודה והלכתי לראיון, המנהל אמר לי 'שלום' ועניתי לו בגמגום. הוא אמר "ככה אף אחד לא יעסיק אותך", הסתובב והלך. היו גם תגובות אחרות שכללו צחקוק ולעג וכמובן, יש את אלה שמנסים להשלים לך המילים, לדבר במקומך. כשמשלימים לך את המשפט זה מציף אצלך את המחשבה שאתה פגום כי מישהו אחר צריך לומר את המילים שלך. יחד עם זאת היו מקרים שהיה לי כל כך קשה לדבר שדווקא הרגשתי הקלה כשמישהו השלים לי את המשפט, גם אם הוא לא אמר בדיוק את מה שרציתי להגיד, ולו רק כדי שנצליח להתקדם בשיחה. אני מרגיש בר מזל כי באופן יחסי חוויתי מעט כאלו אבל כל פעם כזאת משאירה בך תחושה קשה של השפלה ומעצימה את חווית הנחיתות, החשש, והבושה".
יש איזשהו שינוי עם השנים?
"לא ממש. אנחנו עדיין שומעים מילדים ובני נוער מגמגמים על חרם, לעג והשפלה. התמודדות מוצלחת משמעותה להבין שהגמגום אינו בעיה. הבעיה היא הסטיגמה. קחו לדוגמה סיטואציה שזה אתם נוסעים בכביש, מגיעים למעבר חצייה וצריכים לחכות שקשיש או נכה או ילד קטן יעברו בו. נדרשת כאן סבלנות אבל לכל אדם סביר ברור שהוא לא צופר ובוודאי שלא נוסע אלא פשוט מחכה. בשיחה עם אדם מגמגם בעצם מתבקשת אותה התנהגות. אולי זה הדבר הכי קשה שאני מבקש- סבלנות אבל זה לא בלתי אפשרי".
ההבנה העמוקה של הורביץ, זו ששנתה את יחסו לגמגום, באה לידי ביטוי בידיעה שאפשר להפריד בין הגמגום עצמו לבין החרדה: "לגמגום יש מרכיב שנובע מהפיזיולוגיה אבל גם מהסטיגמה ומהניסיון העיקש שלא לגמגם בגלל החרדה", הוא מסביר, "המאבק הוא זה שמייצר את הגמגום החמור. היום אני מבדיל בין הגמגום למאבק בגמגום. כשאני משחרר את המאבק יותר קל לי לדבר. אמנם אני עדיין מגמגם אבל זה משתנה מיום ליום, מסיטואציה לסיטואציה".
התובנות שלו מ-15 שנות למידת הנושא הולידו בסופו של דבר את הספר.
"הספר הוא בעצם מעין שיחות פילוסופיות שעוזרות לי ולאחרים בהתמודדות עם הגמגום. יש הסבר קצר על המקור הפיזיולוגי ועל הסטיגמה, הפחד והבושה. כתבתי גם מתוך התייחסות למיינדפולנס, מדיטציה, ופילוסופיה בודהיסטית וסטואית, כחלק מההתמודדות המוצלחת עם הגמגום. הסברתי מונחים כמו 'מרחב השליטה' - על מה אנחנו יכולים לשלוט ומה לא, ואיך אנחנו סובלים כשאנחנו מנסים לשלוט על מה שלא בשליטתנו. אני מגמגם וזאת עובדה. כשאני נלחם בכל הכוח ומנסה לשנות את העובדה הזאת - אני סובל. ההבנה שקבלה עצמית חשובה, ומה ההבדל בין קבלה עצמית לוויתור. הגמגום הוא חסם אבל זה לא אומר שאני צריך לחסום את עצמי מהחיים".
איזו עצה יש לך להורים שהילד שלהם מגמגם?
"שוחחתי עם הרבה הורים בנושא. אני מבין את החשש שהילד יחווה בריונות בבית הספר בגלל שהוא מגמגם אבל חשוב להבין שבריונות מתקיימת בלי קשר לגמגום. השאלה היא האם אנחנו מסתכלים על זה כפגם או כעל תכונה אנושית, אחת מיני רבות? האם זה חסם או אתגר? המאבק בגמגום, והניסיונות שלא לגמגם עלולים לגרום להרבה נזק. לעומת זאת, כשהצלחנו לשכנע ילדים מגמגמים לעשות מצגת בכיתה על הגמגום זה שינה את החיים שלהם. במקום לחיות בפחד ובהסתרה הם עומדים מול כל הכיתה. כשצוחקים על הגמגום של ילד והוא מסוגל לעמוד מול זה ולומר 'כן, אני מגמגם, אז מה?' – זה משנה את כל היחס. המסר שלי הוא שזה בסדר לגמגם, זה לא פגם, וחשיבה במונחים של החלמה לא תעזור פה. נכון, לא קל לחיות עם זה, צפויים הרבה קשיים בדרך אבל זה בסדר, עדיין אפשר להצליח בהרבה תחומים. לא צריך לשאוף לתיקון הגמגום אלא לקבלה שלו, לביטחון עצמי ולאמירה ברורה של הילד 'זה מי שאני'".
