באוקטובר האחרון נפתחה במוזיאון הספורט היהודי ברמת גן תערוכת "בלתי שביר" שעוסקת בספורט הישראלי מיום הטבח ועד שנה אחריו. אחת מגיבורות התערוכה היא אנסטסיה גורבנקו, השחיינית הישראלית המעוטרת בכל הזמנים. "הסיפור שלה מגלם את רוח הנחישות והחוסן שמאפיינים ספורטאים ישראלים מאז ה-7 באוקטובר", אומרת אסנת צור, מנהלת המוזיאון, "אנסטסיה המשיכה להתחרות ברמה העולמית בתקופה כל כך מאתגרת ואף הגיעה להישג היסטורי באליפות העולם בקטאר כשזכתה במדליית כסף, לקול קריאות בוז מהקהל המקומי".
"מאוד התרגשתי כששמעתי על התערוכה", אומרת היום גורבנקו. "עדיין לא יצא לי לבקר בה אבל אני מאוד רוצה ללכת ולראות בעיניים שלי. לא פשוט להיות ישראלית בעולם מאז פרוץ המלחמה. אמנם לא יצא לי להיתקל באנטישמיות, לפחות לא באופן גלוי אבל במחנות אימונים, כששואלים מאיפה את, אני אף פעם לא בטוחה איך לענות. בכל פעם מחדש אני קוראת את הסיטואציה ומחליטה בהתאם. במקביל, מאז השבעה באוקטובר אני מרגישה שהייצוג של המדינה הוא ממש משימה לאומית. אני לא אגיד שזה נתן לי מוטיבציה אבל כן ראיתי בזה עוד סיבה למה אני חייבת להצליח. זו הדרך שלי לעזור למדינה שלי כשהיא במצוקה. הרי אני לא חיילת ולא לוחמת, אני רק יודעת לשחות. הדרך היחידה שבה אני יכולה לתרום היא לייצג את המדינה על במות השחייה הכי גדולות בעולם, להביא רגע קטן של גאווה ותקווה בתוך הבלאגן שאנחנו חיים בתוכו".
רגע כמו המדליה בקטאר.
"כן. זה כנראה באמת ההישג הכי גדול שלי עד היום. גם הטיימינג – כשישראל במלחמה, וגם המיקום של התחרות - במדינה ערבית רק הגדילו את ההישג".
את המדליה בקטאר היא הקדישה לחייל מתן אנגרסט שנחטף מבסיס נחל עוז ועדיין שבוי בעזה. השניים הכירו בכיתת הספורט בחטיבת הביניים. הוא שיחק כדורסל, היא שחתה.
"היינו חבורה ממש גדולה ומתן היה אדם משמעותי בחבורה הזאת. לא שמרנו על קשר מאוד קרוב אחרי שהלימודים הסתיימו, אבל כן פגשתי אותו הרבה כי התאמנו באותו המרכז בקרית ביאליק. בסופו של יום, זו מדינה מאוד קטנה ואני מרגישה שכמעט כל אחד נפגע איכשהו מהשבעה באוקטובר. אני חושבת עליו הרבה. זה בלתי נתפס בעיניי שהוא כנראה יושב כרגע אזוק במנהרה. קשה להכיל את זה. אני לא הרבה בארץ אבל כן יצא לי לדבר עם המשפחה שלו וללכת לכמה אירועים למען החטופים. הוא לא היה חלק מהעסקה האחרונה כי הוא נחטף כחייל ולא עמד בקריטריונים של השחרור וזה קשה. התקווה היחידה היא שאנחנו יודעים שהוא בחיים. כל הסיפור הנורא הזה מחזיר אותי לפרופורציות. אנחנו מתבכיינים על כל מיני דברים קטנים שאנחנו עוברים ביומיום בשעה שיש אנשים שאין להם את האפשרות לראות אור שמש או ללכת לשירותים או לאכול. זה מזעזע אותי בכל פעם מחדש. אנשים ששורדים את מה שהם עוברים שם עכשיו חייבים להיות מאוד מאוד חזקים. אני מקווה שיחזירו אותו הביתה כמה שיותר מהר, ואני רוצה להיות בארץ כדי לראות את זה".
מדינה זרה, לו"ז קשוח
2024 של גורבנקו ידעה עליות וירידות בקצב מסחרר, כמעט מבלבל. מאליפות העולם בקטאר, כאמור, היא חזרה עם מדליית כסף היסטורית. באליפות אירופה שהתקיימה בבלגרד היא גרפה לא פחות מארבע מדליות זהב אבל באולימפיאדת פריז היא נחלה אכזבה כשלא העפילה לגמר באף אחד מהמשחים.
"מגיל 15 אני מתאמנת בכל הכוח ותמיד כיוונו אותי לפריז. לאורך כל השנה הזו הייתי במגמת עלייה וציפיתי שככה גם ילך לי במשחקים האולימפיים – וזה לא קרה. הייתי מאוד ביקורתית כלפי עצמי. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאנשים מאוד מאוכזבים ממני. קל לצפות ממישהו אחר. בסוף, הקהל הוא לא זה שנושא את הלחץ ומתפקד איתו ונדרש לשחות איתו. אני חושבת שבגלל שהציפיות ממנו היו כל כך גדולות, שכחתי ליהנות מזה. כן, הרגשתי אכזבה מאוד גדולה כי אנשים קנו כרטיסים כדי לראות אותי. גם ההורים שלי קנו כרטיסים לכל הגמרים של המשחים שהייתי אמורה להעפיל אליהם ובסוף לא היה שום גמר. זה מאכזב אבל בסופו של דבר, אני לא רובוט, אני בן אדם עם עליות וירידות כמו כולם. אני חושבת שגם אם לא אצליח לעולם להביא את המדליה האולימפית הזאת שכולם חולמים עליה, זה לא מוריד ממני בתור שחיינית, וזה בוודאי לא מעיד עליי שום דבר בתור בן אדם. בסופו של דבר, למרות האכזבה, 2024 הייתה השנה הכי מוצלחת שהייתה לי בחיים מבחינת ההתקדמות והשיפור. עשיתי כמעט הכול כמו שחלמתי. אני יודעת שמאוד קל לזכור רק את המשחקים האולימפיים כי ככה המוח האנושי עובד אבל אם מזיזים אותם רגע הצדה, השנה הייתה פנומנלית עבורי".
בעצם, מאז גיל ההתבגרות את מחזיקה על כתפייך ציפיות של ענף שלם. איך את מתמודדת עם זה?
"אני עובדת עם פסיכולוג מגיל מאוד צעיר ואני יכולה להגיד שיש הרבה דברים מאחורי הקלעים שאנשים לא רואים. להתמודד עם הלחץ זה קשוח, ממש עבודה יומיומית. בג'ודו ובענפים אחרים הלחץ מתחלק בין ספורטאים אבל כשמדברים על שחייה ישר מעלים את השם שלי, לפעמים אפילו בדברים שבכלל לא קשורים אליי. מצד אחד, זה כיף שאני פותחת דלתות ושוברת תקרות זכוכית, והלוואי שיום אחד אשבור גם את תקרת הזכוכית הזו של מדליה אולימפית בשחייה, אבל במקביל, זה גם קשה. מגיל מאוד צעיר אני בכותרות ואנשים קצת שוכחים לפעמים שבסופו של דבר אני רק בת עשרים ואחת. אני בסך הכול נערה מתבגרת שעדיין מנסה להבין מה היא רוצה מהחיים שלה".
איך הרמת את הראש אחרי פריז?
"יצאתי לחופשה מאוד ארוכה ונתתי לגוף ולנפש להתאושש: חמישה חודשים ללא שחייה בכלל. בהתחלה הייתי בעיקר בארץ, עם שתי גיחות קצרות לטיולים באירופה. אחר כך טסתי עם המשפחה שלי לטיול של חודשיים וחצי במזרח. תמיד חלמתי לצאת לטיול אחרי צבא ולא יצא לי, אז זה היה ממש מגניב. בחודש האחרון גלשתי המון. בסך הכול זזתי די הרבה בחופש שלי אבל לא באופן עקבי ולא באינטנסיביות שאני בדרך כלל מתאמנת. החופשה נגמרה לפני כחודשיים. אני שוב שוחה באופן יומיומי ואני חוזרת לעצמי מהר יותר ממה שציפיתי".
והחזרה שלה לעצמה כוללת התחלה חדשה: גורבנקו בת ה-21 עזבה לפני כחודש את ישראל אחרי שקיבלה אישור מיוחד להירשם לליגת המכללות האמריקאית. את השנים הבאות היא תעביר בקנטקי, שם תלמד לתואר ראשון בביולוגיה ותתאמן בשחייה בחסות אוניברסיטת לואיוויל. גורבנקו הצטרפה לשחיינית הישראלית דריה גולובטי, שהחלה את לימודיה שם בקיץ האחרון, ולדניס לוקטב ששוחה בקבוצת הגברים של האוניברסיטה זו השנה הרביעית. גורבנקו, באופן לא מפתיע, צפויה להיות השחיינית המובילה של הקבוצה במשחים האישיים.
"זה מעבר לא פשוט. הכול קרה כל כך מהר אבל בסופו של דבר, זה משהו שרציתי ועבדתי עליו הרבה זמן. למזלי, נותני החסות שלי, דנונה פרו, המשיכו איתי לעוד קמפיין והם תומכים בי מרחוק. זה לא מובן מאליו בעיניי וברור לי שרוב הספונסרים לא היו רוצים לעשות את זה. אני מאוד מעריכה אותם. הם מעניקים לי את השקט הכלכלי שמאפשר לי גם ללמוד וגם לשחות ברמה הכי גבוהה שאני יכולה. בינתיים אני מרוצה מהמעבר, אבל אני עדיין מסתגלת לסדר היום החדש שלי שפתאום כולל גם לימודים".
איך הוא נראה?
"אני קמה ב-6:00. אוכלת ארוחת בוקר, מתארגנת והולכת לאימון בוקר. מ-7:00 עד 9:00 אני במים. מ-9:30 עד 12:00 אני לומדת. נרשמתי לביולוגיה אבל אני עדיין לא סגורה על זה במאה אחוז. הסמסטר הראשון הוא מאוד כללי ואפשר לשנות כיוון בהמשך. משם אני הולכת לארוחת צהריים מהירה שחייבת להסתיים באזור 13:00 כי האימון הבא שלי מתחיל ב-14:30 ומן הסתם, אני צריכה לבוא לפני בשביל להתארגן ולהתחמם. לפעמים אני מצליחה לתפוס שנ"צ של עשר דקות בין לבין. אימון הצהריים מסתיים ב-16:30 ומשם אני הולכת לחדר כושר עד 18:00. אחר כך ארוחת ערב ושיעורי בית. אני מנסה ללכת לישון לפני 22:00 אבל לא תמיד מצליחה".
נשמע עמוס מאוד. איך את מקפידה על התזונה שלך?
"התזונה זה אישיו כי פתאום ממש צריך לתכנן מראש: מתי אתה אוכל, מה אתה אוכל וכמה. היום כל כך עמוס וקל לשכוח לאכול או פשוט לא לאכול נכון. לפעמים אני יכולה לאכול ממש קרוב לאימון ואז אני ארגיש לא טוב במהלכו, או שאני יכולה לא לאכול מספיק כי אני מפחדת שהאוכל יעלה לי באימון. זה משהו שאני עדיין עובדת עליו פה. הפעם האחרונה שהייתה לי שגרה כזאת עמוסה הייתה בתיכון, ועברו שלוש שנים אבל הכול יהיה בסדר, אני אסתגל".
ותודה להוריי שהביאוני עד הלום
מיד אחרי שקטפה את המדליה המדהימה בקטאר, גורבנקו התפנתה לשיחת הטלפון הראשונה שלה כסגנית אלופת העולם. על הקו היו ההורים שלה שמלווים אותה במסלול התחרותי שבו בחרה בגיל צעיר.
"הם היו מאוד מאוד גאים בי. בשבוע הזה בתחרות לא ממש הלך לי כמו שרציתי, והצלחתי להרים את עצמי רק ביום האחרון. הם ידעו מה אני עוברת וממש התרגשו. הם שמחים שהבת שלהם מגשימה את עצמה. אני חושבת שההורים שלי עושים עבודה מאוד טובה איתי. בגלל שמופעל עליי לחץ עצום מגיל צעיר, הם תמיד מזכירים לי שלא משנה מה אני אעשה, הם יאהבו אותי ויתמכו בי והכול יהיה בסדר. הם מכניסים אותי לפרופורציות ותמיד מזכירים לי שאני קודם כל בן אדם".
שאלה אחת לכבוד יום האישה: מי הנשים בחייך שאת חייבת להן תודה?
"הראשונה היא אימא שלי. היא מורה לחינוך מיוחד, והרבה אנשים בקריות מכירים אותי לא בגלל ההישגים שלי, אלא בגלל שאני הבת שלה. היא משאירה חותם ענק על האנשים שהיא עובדת איתם ואני גאה להיות הבת שלה. יש לה ימים מאוד עמוסים וממנה למדתי איך לנהל את הזמנים שלי בצורה פרודוקטיבית. במשך שנים היא גם זו שהכינה לי ארוחות בוקר והסיעה אותי לאימונים.
"במשך שנים שמעתי את המשפט 'לעולם אל תפגשו את הרול מודל שלכם'. קטינקה הוסו הייתה הרול-מודל שלי. הייתי בטוחה שהיא ממש נחמדה אבל אז הגיעה הפעם הראשונה שעקפתי אותה בבריכה והיה לה מאוד קשה לפרגן לי. ברגע הזה הבנתי למה אנשים ממליצים לעולם לא לפגוש את הרול מודל שלכם"
"מלבדה, יש לי שתי אחיות, אחת גדולה ואחת קטנה. הן תמיד דוחפות אותי קדימה ומהוות כתף לבכות עליה כשאני נשברת. גדלתי איתן רק עד גיל חמש עשרה כי עזבתי את הבית בגיל מאוד צעיר, אבל הקשר שלנו מאוד מיוחד.
"יש גם את המאמנת הראשונה שלי בקריית ביאליק, לודמילה זליצ'ונוק, שהיום היא כבר חלק מהמשפחה. אני שומרת איתה על קשב מאוד קרוב ואני מאוד מעריכה את כל מה שהיא עשתה ועושה עבורי. בגדול, אין לי הרבה נשים בחיים, אבל אלה שכן מאוד קרובות לליבי".
מי הרול מודל שלך?
"השחיינית קטינקה הוסו ההונגרייה שפרשה לא מזמן הייתה הרול מודל שלי. גדלתי עליה באולימפיאדת ריו ועקבתי אחריה גם בתחרויות אחרות. היא הקדישה את חייה לשחייה והשאירה חותם ענק על כל הענף. היא הראתה לאנשים בעולם השחייה שאפשר לשחות כמה מקצים בהצגה אחת ולנצח אותם בזמנים מדהימים. כמות המשחים שהיא השתתפה בהם בפריים טיים שלה באותו הזמן הייתה פסיכית. עד שהיא הגיעה אנשים לא חשבו שזה אפשרי ועכשיו הרבה עושים את זה".
התחרית מולה וגם עקפת אותה. יצא לך לומר לה משהו?
"במשך שנים שמעתי את המשפט 'לעולם אל תפגשו את הרול מודל שלכם'. יש לנו בראש איזו תמונה כזאת של האדם שאנחנו מעריצים, מעין אימג' כזה שתקוע שנים בדמיון. נגיד, אני הייתי בטוחה שהיא ממש נחמדה ושיש לה רוח ספורטיבית נהדרת אבל אז הגיעה הפעם הראשונה שעקפתי אותה בבריכה. זה קרה לפני ארבע שנים באליפות אירופה, אחרי תשע שנים שלא עקפו אותה בכלל, מול הקהל הביתי שלה. היה לה מאוד קשה לפרגן לי. ברגע הזה הבנתי למה אנשים ממליצים לעולם לא לפגוש את הרול מודל שלכם".
עשר שנים מעכשיו - איפה את?
"וואי, זו שאלה מטורפת. הלוואי שהייתה לי תשובה על זה. החיים שלי זזים מאוד מהר. אני מקווה שאגור בארץ, באיזה מושב או קיבוץ, ושבשלב הזה כבר אדע מה אני רוצה מהחיים. אני יודעת שאני רוצה להיות קרובה לעולם השחייה, לא בתור מאמנת, אבל כן איכשהו לתרום מהידע שלי. מניחה שבגיל 30 האתגר הבא יהיה להקים משפחה. ברור לי שזה יקרה רק אחרי שקריירת השחייה שלי תיגמר ואני מעריכה שזה יקרה בסביבות גיל שלושים, בתקווה שהגוף יאפשר לי".
פורסם לראשונה: 01:28, 07.03.25
