בפאנל שנערך אתמול (שני) בוועידת הבריאות של ynet ו-"ידיעות אחרונות" התארחו פרופ' ציפי שטראוס, מנהלת מרכז הלונג'ביטי בבית החולים שיבא ומאמנות הכושר, ענת הראל וליקי רוזנברג מיכאלי לשיחה על וולנס, ואיכות חיים.
לחיות הרבה, לחיות טוב: על וולנס, לונג'ביטי ודאגה לעצמנו
מה זאת המילה הזאת LONGEVITY?
פרופ' שטראוס: "הכוונה היא לתוחלת חיים אבל לא רק למשך השנים אלא לאיכות השנים. כולנו רוצים להזדקן בצורה מיטיבית, לא למצוא את עצמנו במוסד כלשהו, תלויים פיזית, גופנית ומנטלית באנשים אחרים אלא לחיות חיים ארוכים עצמאיים ואיכותיים. יש גיל ביולוגי ויש גיל כרונולוגי. קחי שני אנשים בני 65 ותבדקי אותם. אחד יכול להיות צעיר מתפקד כמו בן 55 והשני ייראה מבוגר מגילו, זקן, בקושי זז. אנחנו מודדים את הגיל הביולוגי באמצעות בדיקות שונות ברמת התאים וברמת התפקוד ויכולים להשפיע עליו. הרעיון של לונג'יביטי הוא לגרום לעצמנו להיות צעירים יותר בגיל הביולוגי".
ספרי לנו מה קורה בשיבא?
פרופ' שטראוס: "לפני כשנתיים, הקמנו מרכז LONGEGIVITY שהוא הראשון בעולם בבית חולים ציבורי. למרכז מגיעים אנשים שהתנדבו למחקר, ליום שלם של בדיקות: שינה, גמישות עורקים, הרגלי אכילה, לב, ריאות, מסת שריר, שומן, עצם, זיכרון, קוגניציה וכו'. מטרת הבדיקות היא למדוד את הגיל הביולוגי שלהם ולספק להם התערבות מתאימה. יש לנו קבוצת מחקר וביקורת כדי לראות האם ההתערבות שלנו עובדת ומשפיעה על מדידות אובייקטיביות. נכון לעכשיו, אנחנו באמצע המחקר וכבר בתוצאות ראשוניות אפשר לראות שההתערבויות הובילו לשיפור מדהים. גם האנשים עצמם אומרים שהשיפור עצום. המטרה היא להמשיך לחקור. התחום הזה מאוד מתפתח אז פתחנו את המרכז לא רק עבור מחקר. מי שרוצה להגיע שלא במסגרת המחקר – מוזמן".
3 צפייה בגלריה
רואים כבר תוצאות ראשוניות. פרופ' ציפי שטראוס בוועידת הבריאות של קבוצת "ידיעות אחרונות"
(צילום: ריאן פרויס)
ענת, בוובינר שלך את אומרת בעיקר לנשים באמצע החיים שכל מה שעבד עלינו עד כה כבר לא עובד יותר ושחייבים לסגל הרגלים חדשים.
הראל: "אני פונה לנשים שחצו את גיל 40. אני מרגישה שמשימת חיי היא להסביר להן שהן לא שבורות ולא מקולקלות. הגוף שלנו עובר תהליך הורמונלי טבעי והוא דורש התייחסות שונה. אנחנו צריכות להבין מה עובר עליו ולהתאים את עצמנו. זה באמת שינוי שנשים חוות אותו כמשבר, אבל המשבר יכול להיות גם הזדמנות. אם, למשל, נמשיך באותה פעילות גופנית שעשינו עד גיל 40 ונצפה שהגוף יגיב אותו דבר – זה לא יעבוד. ומה לגבי תזונה? נשים היו עושות דיאטות כסאח, מרעיבות את עצמן ומרזות. פעם זה אולי עבד אבל עכשיו זה כבר לא עובד כי לגוף אין את הסלחנות. כל הנושא של סטרס ושינה גם נהיה בגיל מסוים מאוד אקוטי. נשים חוות כל מני תסמינים ולא מבינות שהכל קשור זה בזה".
אז מה קורה בעצם באמצע החיים? מה פתאום לא עובד? מה את רואה?
הראל: "אני רואה בעיקר המון תסכול. אני יודעת איך אני חוויתי את זה וכשאני מספרת לנשים את הסיפור שלי אני שומעת מהן 'כן, גם אני'. בהתחלה חשבתי שאני יורדת מהפסים. אני שומרת על עצמי ועל המשקל שלי אבל משום מה התחלתי להשמין באזור הבטן. איך זה יכול להיות? לא שיניתי אימונים ולא שיניתי תזונה. פתאום השעה 4 בבוקר ואני קולטת שאני לא ישנה והרי שינה הייתה הכישרון שלי. לא הבנתי מה קורה לי. אף אחד לא דיבר איתי על זה, גם לא הרופאים. התחלתי להבין מה קורה הרבה בזכות הקורונה שסגרה אותנו בבית. חקרתי את הדבר הזה ואמרתי - אוקיי, יש עוד נשים שסובלות מהתהליך הזה ומתביישות בו והחלטתי שהמטרה שלי היא להפוך את גיל המעבר לסקסי. זה יכול להיות שלב מדהים בחיים, רק צריך להבין מה לשנות. אנחנו יכולות וצריכות לחגוג את הגוף שלנו".
3 צפייה בגלריה
להפוך את גיל המעבר לסקסי. ענת הראל בוועידת הבריאות של קבוצת "ידיעות אחרונות"
(צילום: ריאן פרויס)
רוזנברג-מיכאלי: "אני לא אדם של מושגים אלא של מעשים. לא הכרתי את המושג לונג'יביטי ושלחתי את בעלי לצ'אט גיפיטי כדי לבדוק מה זה. אחרי שקראתי אמרתי לעצמי: מה, אני חיה ככה מגיל מאוד צעיר. זו האג'נדה שלי. זה המספר שאני מעבירה לכל מי שאני פוגשת. בסוף, זה לא כמות אלא איכות".
אנחנו חיות של הרגלים. אנחנו לא אוהבים שינויים, אנחנו נצמדים למה שאנחנו מכירים. אלה תהליכים שמחייבים שינוי מאוד גדול.
רוזנברג-מיכאלי: "זה הפך להיות יותר מדובר ברשתות החברתיות מתנהל שיח מאוד פתוח. אנשים ממש מספרים את התחושות והרגשות שלהם ואז אתה מרגיש שאנשים חווים יחד איתך את הדברים האלה ומרגישים יותר נוח להגיד 'וואלה יש לי בעיה ואני רוצה לטפל בה'".
הראל: "מאוד קשה לאנשים לשנות הרגלים. אבל זה כבר על השולחן, מדברים על זה, זה כבר לא משהו שמסתירים אותו, כבר לא מתחבאים. ככל שאנחנו מתבגרים זה יותר מורכב לשנות אבל זה אפשרי. אני רק חייבת שאנשים ייפרדו מהמילה מוטיבציה. אנשים אומרים 'אין לי מוטיבציה'. אין דבר כזה. לא משנה באיזה תחום בחיים, מטבעה מוטיבציה הולכת ודועכת לכן, כדי לייצר הרגלים בכל אחד מהתחומים צריך חזרתיות ועקביות. יש הרבה כלים לעשות את זה. אף אחת מאיתנו לא קמה בבוקר ושואלת האם יש לי מוטיבציה היום. העקביות מייצרת פעולה באוטומט".
פרופ' שטראוס: לדעתי, דבר שגרם לשינוי בשיח זה המדע. בסוף יש נתונים של מיליוני אנשים. המדע בעצם הראה שיש צורך בשינוי וזה משכנע אנשים לשנות הרגלים. יש סיבה טובה לעבוד על מסת שריר. ספורט זה ספורט, אבל בגיל חמישים הוא צריך להיות אחר. פעם רצתי למרחקים גדולים, היום הוספתי אימוני כוח. אנחנו מבינים היום שהספורט צריך להתבצע בצורה מסוימת.
רוזנברג-מיכאלי: "אני חושבת שבשביעי באוקטובר כולנו הבנו שהחיים קצרים, שאנחנו רוצים לחיות טוב ולמצות כל רגע. זה גרם להרבה אנשים להשקיע בעצמם".
את הבנת את זה באמת באופן אישי ומשפחתי. ספרי לנו.
רוזנברג-מיכאלי: "נכון. עמרי מיכאלי, גיסי, לוחם דובדבן, נהרג ב7/10 בכפר עזה, בגיל 35. אנחנו משפחה מאוד מאוד חזקה וההורים של עמרי מדהימים. לקחנו את השכול והכאב וניתבנו אותם לדברים טובים. אנחנו גם עוזרים לאנשים וגם מנציחים אותו. החברים הכי טובים שלו פתחו את בית הקפה 'מיכאלי' בחוף בתל אביב. מאוד קשה לנו לבוא למצבה. העדפנו לבוא למקום שאנשים יושבים בו ושותים ונהנים וחיים את החיים. הדמות של עמרי שם על הקיר. צריך לבחור בחיים ולהשקיע בעצמך בכל שנייה ביום, לשים את עצמך במקום הראשון, זה יותר חשוב מהכול. זו לא אנוכיות, זו אחריות".
