אין אדם בישראל שלא מכיר את השיר "ילדים זה שמחה". המילים של השיר האלמותי הזה שלא ברור אם נכתב בציניות או ברצינות גמורה, שולח אותנו להביא לעולם עוד ועוד ילדים ואם נדייק - כמה שיותר מהם: תביאו ארבעה, תביאו חמישה, תביאו ששה ילדים- תקבלו הנאה וכבוד מקרובים..". אבל עם כל הכבוד להנאה ולכבוד, לפחות במגזר החילוני, הרוב מסתפקים בשניים-שלושה ילדים.
שיעור הפריון הכולל בישראל עומד על כ-3.1 ילדים לאישה, והוא כולל כמובן את כל המגזרים בחברה הישראלית- חרדים, דתיים-לאומיים וערבים. לעומת זאת, שיעור הפריון של המגזר החילוני עומד על כ- 2.1–2.2 ילדים לאישה בממוצע, נתון הגבוה משמעותית מהממוצע במדינות מפותחות (OECD) וזאת למרות היותו הנמוך ביותר בתוך האוכלוסייה היהודית.
שלא תבינו לא נכון, זה לא שאנחנו לא אוהבים ילדים. אבל החיים במדינה הזאת לא תמיד פשוטים ובשנים האחרונות כוללים מצב ביטחוני רעוע לצד יוקר מחייה קיצוני במיוחד. רובנו מרגישים שהשניים-שלושה ילדים שהבאנו הם די והותר ושאין לנו שום אפשרות להתמודד עם הוצאות חינוך, דיור ומזון עבור ילדים נוספים. ועוד לא אמרנו מילה על החרדה האינסופית הכרוכה בגידולו של אדם נוסף במציאות השבירה הזו. התוצאה שהרוב המוחץ של המשפחות המרובות ילדים קיימות במגזר החרדי שמקפיד לקיים את מצוות "פרו ורבו" וסטנדרטים הגידול שלו, לרוב, שונים בתכלית מזו של המגזר החילוני.
אבל יש גם יוצאי דופן. למיכל הקטנה יש ששה ילדים שהביאה לעולם יחד עם הגרוש שלה, ניר ויצמן. ישראל קטורזה ורעייתו סורלה הם הורים לשבעה. כך גם הסטנדאפיסט רשף לוי ורעייתו טלי וכוכב הילדים, יובל המבולבל, ורעייתו מיכל. כולם חילונים והורים לשבעה צאצאים. כשמדובר בסלבס אנחנו אמנם מרימים גבה אבל מיד משכנעים את עצמנו ש"הם יכולים להרשות לעצמם" כי לפחות מבחינה כלכלית, הם מסודרים.
אבל מה לגבי "החילונים הרגילים" שהחליטו לשבור את הממוצע ולהפוך למשפחה ברוכת ילדים?
תכירו את זיוה גולדשמידט מאופקים, עובדת בעסק המשפחתי ובעלה שלומי, איש הייטק, שהביאו יחד לעולם שבעה ילדים (19,18,15,12,4 ותאומים בני 3). לדבריה, מאז שהיא זוכרת את עצמה, היא רצתה הרבה ילדים: "גדלתי בבית עם משפחה גדולה, אני שביעית מתשעה אחים ואחיות", היא מספרת, "מאז שהייתי ילדה, יותר מהכול, רציתי להיות אמא. מבחינתי, הילדים שלי זה חלום שהתגשם, ויש לי מזל, שבעלי זרם עם מה שרציתי".
איך מסתדרים ביומיום?
"האמת היא שאין מספיק שעות ביום לכל מה שאני צריכה לעשות אבל איכשהו אני מג׳נגלת בין הדברים. מעבר להתנהלות השוטפת יש גם "מתנות" שקיבלנו בדרך: הבכור שלי, עדי, חולה בניוון שרירים מסוג דוּשֶׂן. כששירה, הבת שלי, נולדה, החלטתי לעשות הפסקה כי ממש חששתי מההתמודדות הפיזית: למשל, איך מגלגלים עגלת תינוק וכיסא גלגלים במקביל? זו הסיבה שאחרי שירה יש פער של כמעט 9 שנים עד לילד הבא. בנוסף, יש לי ילד שאובחן עם אוטיזם בתפקוד גבוה וילד אחר שהיה עד לא מזמן אלרגיה מסכנת חיים (לחלב). בקיצור, אין רגע דל".
ההתמודדות, יש לציין, לא תמיד פשוטה: "כשיש ילדים עושים לא מעט ויתורים וסדר העדיפויות משתנה", אומרת גולדשמידט, "אני מוצאת את עצמי מוותרת על לימודים מעניינים, כי זמני הנסיעה למרכז ארוכים מידי, ואין משהו מספיק מעניין אותי בדרום. לגבי חופשות: עדיין לא היינו בחו"ל בהרכב מלא. טסנו כשהיו רק ארבעה ילדים. החופשות הן לרוב מטעם העבודה ובארץ. לפעמים מוותרים על דייט זוגי כי אין בייביסיטר. מה שכן, אנחנו לא מוותרים אף פעם על הלו"ז של הילדים שכולל חוגים וטיפולים".
מה היתרונות?
"הבית שלנו תמיד מלא, והאמת, כשאחד/אחת מהם לא בבית, פתאום יש שקט ואני מרגישה שחסר משהו. עכשיו, לדוגמה, עדי מתנדב בצה"ל ואלה בשנת שירות ביוקנעם, ושניהם חסרים. בתקופת המלחמה, התאומים היו בני 7 חודשים, ורק בזכות הילדים הצלחתי לקום ולתפקד".
ואם תהיתם לעצמכם איך הסביבה מגיבה למשפחה כל-כך גדולה אז מסתבר שהתגובות חלוקות: "דבר ראשון שואלים אם אנחנו דתיים. כשמבינים שלא, הרוב פשוט נשארים פעורי פה. יש כאלו שאומרים שאנחנו משוגעים, וכאלה שאומרים "כל הכבוד".
איך מסתדרים כלכלית?
"אני לא יודעת איך מרגישים כשגדלים במשפחה מצומצמת. אני מניחה שזה פשוט יותר מבחינה כלכלית. אין ספק שזה עניין מורכב. בהתחלה, בתקופת הלימודים שלי, גרנו בחיפה ואז עברנו לרחובות. היינו אז רק עם שני ילדים אבל החיים במרכז, יחד עם האבחון של עדי, הוביל אותנו למעבר דרומה, לאופקים, ליד המשפחה שלי. לולא העזרה שלהם, פיזית וכלכלית, לא בטוחה שהיינו מסתדרים".
"הכביסה לעולם לא נגמרת"
"מעולם לא ישבנו כזוג ודיברנו על כמה ילדים אנחנו רוצים", מספרת עמנואל פיקאר־לויתן, מנהלת מערך האחיות בבית החולים הדסה עין-כרם ותושבת ירושלים. "פשוט ידענו שאנחנו אוהבים ילדים ושאנחנו רוצים בית חי, פתוח, שובב, כזה שיש בו מקום לכל אחד".
עמנואל ובעלה, בועז, יזם הייטק ויועץ השקעות, הם הורים לששה (22,20,19,14, ותאומים בני 13) ובשנתיים האחרונות משמשים גם כהורים לחייל בודד, אותו הם מתארים כ"חלק בלתי נפרד מהמשפחה ומהלב".
"בועז הוא ילד מאומץ, ולכן היה לנו ברור שיום אחד נפתח את הבית גם לאימוץ. נתנו לחיים להוביל אותנו, וכל ילד שהגיע התקבל מתוך בחירה, אהבה והודיה", אומרת עמנואל.
איך נראה סדר היום שלכם?
"היומיום שלנו מלא תנועה. הבקרים מתחילים מוקדם, לפעמים בחמש, עם הרבה תיאומים קטנים: מי מסיע, מי תולה כביסה, מי אחראי על הכלים, וכמובן – עניין האוכל. אצלנו אוכלים אוכל חם וטרי, זה חלק מהשפה של הבית. בועז הוא אבא מאוד פעיל ושותף אמיתי, מכין סנדוויצ’ים מושקעים, מבשל ועוזר בלימודים. במהלך היום כל אחד הולך במסלול שלו, ובערב אנחנו מנסים להתכנס מחדש. לא תמיד כולם יחד, אבל תמיד יש מאמץ שיהיה לפחות רגע אחד של ביחד: ארוחת ערב, שיחה קצרה. בשישי-שבת, הבית חוזר להיות מרכז אחד גדול".
מה הכי קשה במשפחה מרובת ילדים?
"חלוקת הקשב: לראות כל ילד באמת, לשמוע מה הוא צריך עכשיו. כל ילד הוא עולם שלם, ואין שניים דומים, אפילו לא התאומים. לצד זה, יש גם אתגרים מאוד מעשיים: הכביסה לעולם לא נגמרת, הסעות לחוגים, חופשות, אסיפות הורים, מיונים לצבא, הכול קורה בו-זמנית ואיכשהו, צריך להשתלט על הכול. זה דורש גמישות, נשימה עמוקה, ובעיקר שותפות אמיתית בינינו כהורים כי בלי זה – זה לא היה יכול להחזיק".
מהבחינה הכלכלית, היא מציינת, הסוד הוא לבחור "נכון ובפשטות": "צריך להבין שלא הכול אפשרי, ולא הכול צריך לקרות. כל ילד מקבל את מה שמתאים לו, בזמן שלו. יש מחשבה, יש גם ויתורים קטנים, וגם לימוד מתמיד של אחריות, שלנו ושל הילדים ובסופו של דבר זה שווה הכול. יש תחושת שייכות. הילדים יודעים שהם אף פעם לא לבד, לא בזמנים קלים ולא בזמנים מורכבים, לא בקורונה ולא באזעקות בדרך למקלט. יש ביניהם חברות, הומור פנימי, תמיכה הדדית, וגם אתגרים וחיכוכים כי זו משפחה אמיתית. בסוף, זה לא מספר הילדים אלא זו הדרך שבה כולנו חיים יחד. הילדים שלנו הם האושר שלנו ואנו גאים בהם מאד, כל אחד בדרך הייחודית שהוא עושה בחיים".
אף פעם לא משעמם
גם לנעמי ג׳ונס, מצור הדסה יש שבעה ילדים ( 21, 19, 16, 14, 12, 10 ,7) וגם היא מעולם לא תכננה משפחה מאוד גדולה: "ילדתי את הבת הבכורה שלי בגיל 27 ותכננתי 4-3 ילדים מקסימום. ארבעת הראשונים היו ממש מתוכננים ויצא גם באופן מושלם בסדר של בן-בת-בן -בת. בהריון של הרביעית, שיר, התגלה לי גידול בשחלה וכששיר הייתה בת 7 חודשים הוציאו את השחלה בניתוח. כנראה חשבתי שאהיה פחות פורייה אך ארבעה חודשים בלבד לאחר הניתוח הופתעתי לגלות שאני בהריון. לאחר שנועם (מספר 5) היה בן שנה ממש קיוויתי לעוד בת כדי לשמור על הסדר. ככה נכנסתי להריון עם אמונה, ומבחינתי סגרתי את הבסטה. כשאמונה הייתה בת שנתיים נכנסתי שוב להריון בהפתעה עם אמה. היום אנחנו מבינים שלא היינו יכולים בלעדיה, ילדה קלילה ומלאת חוש הומור".
איך מתארגנים בכל יום עם שבעה ילדים?
"היום שלנו מתחיל די מוקדם. אני עובדת כמיילדת ואני מתחילה את משמרות הבוקר בחדר לידה מוקדם. אני קמה ב-5:40, משתדלת לעשות 10 דקות של פילאטיס כל בוקר, ואז מתארגנת מהר. אמונה קמה ב- 6:15 כדי להספיק לראות אותי לפני שאני יוצאת, ואז היא מתארגנת, ועוזרת לאמה להתארגן. שאר הילדים כבר גדולים ועצמאיים ומתארגנים לבד. כן אציין כשהם היו קטנים, היינו מוותרים על פיג׳מות כדי להקל על בעלי שהיה תמיד האחראי על ההתארגנות בבקרים. בערב היינו מקלחים ומלבישים ישר בבגדים נקיים לגן (בדרך כלל חליפת פוטר שנראית כמו פיג׳מה). כשהייתי חוזרת מהעבודה הייתי עושה איתם שיעורי בית, לוקחת לחוגים, קופצת לסופר (תמיד יש לנו להשלים איזו קניה) ואז מבשלת ארוחת ערב כי אם יש משהו שאנחנו מקפידים עליו הוא ארוחת ערב משותפת. אחרי הארוחה בעלי בעלי נהג לנקות את המטבח, ואני הייתי אחראית על המקלחות והרוטינה שלפני השינה שכללה תמיד סיפור. בעבר היה לי חשוב ששעות הערב יהיו עבורי כדי להתאפס אז ב- 20:30 הבית היה שקט. עכשיו יש לי מתבגרים אז זה קצת שונה".
אפשר בכלל לשמור על "זמן איכות" עם כל אחד מהילדים ובמקביל גם על הזוגיות?
"האתגר הכי גדול הוא לדאוג לחלק את תשומת הלב במידה שווה. הייתה תקופה שממש הקפדנו, פעם בשבוע, לצאת עם אחד הילדים לבד. זה לא היה חייב להיות משהו בומבסטי, לפעמים אפילו ללכת לאכול גלידה או לראות יחד את השקיעה. היום אני מקפידה להקדיש את ימי שישי בבוקר לגדולים, לצאת איתם לבית קפה או לשופינג, וכל זה בזכות העובדה שבעלי הוא זה שבדרך כלל מבשל לסופ"ש.
"כשאני בבית, חשוב לי להיות נוכחת ולתת בשעות האלה של אחר הצהריים לילדים את כל תשומת הלב שמגיעה להם. במקביל, חשוב לנו לשמור על הזוגיות, ולכן אנחנו מקפידים על דייט זוגי קבוע פעם בשבוע, גם אם זה פשוט להיות בבית, להזמין סושי ולראות סרט".
יקר בישראל 2026. איך מסתדרים כלכלית?
"מתנהלים נכון. כמובן שאי אפשר לחיות על משכורת אחת אז גם אני וגם בעלי עובדים במשרה מלאה. חופשה משפחתית לחו"ל מתוכננת בדרך כלל אחת לשנתיים כיוון שהעלות מאוד גבוהה, ואין מצב שאקח בשביל זה הלוואה. במקום חו"ל, אנחנו מטיילים המון בארץ וקובעים עם חברים לפיקניק או לים. בנוסף, אני משתדלת לתכנן מראש את הארוחות שאבשל במהלך השבוע ואין אצלי ממתקים וחטיפים בלי סוף. יש איזושהי הגבלה כי זה גם יקר אבל גם מאוד לא בריא. אני משתדלת לאפות במקום. מבחינת חוגים, אני מאפשרת חוג אחד לילד. בשיעורים פרטיים, אם צריך, אנחנו כמובן לא חוסכים".
מה הכי כיף במשפחה גדולה?
"האווירה בבית והעובדה שלילדים אף פעם לא משעמם. אם אני לא מספיקה, תמיד יש מישהו פנוי לעזור לקטנות עם שיעורי הבית או לקפל כביסה. זה מדהים איך כל אחד תורם את חלקו וכשאחד בטיול או ישן אצל חבר, זה מורגש באופן מידי. אני גם חושבת שיש פה משהו לימודי: אנחנו חיים היום בתרבות מאוד אנוכית ששמה את האני במרכז, ובמשפחה גדולה הילדים לומדים מגיל קטן להתחשב ולראות את צרכי האחר, אין אפשרות אחרת".
