השיעור כבר בעיצומו. סביב השולחן יושבים נשים וגברים בני שבעים ושמונים, חלקם עם פנקס, חלקם עם טאבלט, וכולם עם ניצוץ בעיניים. אחת המשתתפות מצביעה ומוסיפה תובנה שמעלה חיוך רחב על פני המרצה. הוא מניח את החומר שתכנן ללמד ואומר: "הכיוון הזה שווה חקירה".
זו לא סצנה נדירה, אלא תמונה שהולכת ונעשית נפוצה יותר. אנשים בגיל השלישי חוזרים ללמוד, לא מתוך צורך אלא מתוך סקרנות, ומגלים בכל פעם מחדש שהמוח שלהם מגיב בדיוק כמו אז: כשהוא מאותגר, הוא מתעורר.
מה שנראה מבחוץ כמו שיעור רגיל הוא למעשה סוג של אימון מוחי. כל שאלה, כל רעיון חדש, כל דיון שמטלטל לרגע את הוודאות, הם הדרך של המוח להישאר בכושר. האימון הזה הוא לא רק תרגול אינטלקטואלי, הוא לב לבה של תפיסת הלונג'ביטי, תפיסה שרואה באדם מערכת אחת שבה הגוף, הנפש והמוח פועלים יחד כדי לשמור על חיוניות לאורך שנים. לונג’ביטי אינה מסתפקת בלהאריך חיים, אלא מבקשת לשמר את איכויותיהם.
בכל פעם שאנחנו לומדים משהו חדש, מתנסים בהתנסות חדשה ומסקרנת, מנסים להבין תהליך מורכב או מתמודדים עם שאלה פתוחה, המוח מתאמן. הוא מפעיל רשתות עצביות, יוצר חיבורים חדשים ומחזק את הקיימים, כדי לייצג את הידע החדש שנרכש. “רזרבה קוגניטיבית” הינו מונח המתאר את היכולת של המוח להגיב באופן תקין למחלה או פגיעה.
יכולת זו מאפשרת למוח לפצות על נזק שנגרם לו באופן טבעי לאורך השנים הרזרבה הקוגניטיבית נבנית לאורך תקופה ארוכה שבה המוח נמצא במצב של מאמץ מחשבתי, סקרנות ולמידה חדשה. הרזרבה הקוגניטיבית מאפשרת לנו לשמור על מחשבה צלולה, גמישות מחשבתית ריכוז, ושליפת מידע בדיוק כשצריך אותו גם בגיל המבוגר.
לצד זאת, ישנן עדויות מחקריות לכך שפעילות קוגניטיבית עקבית מפחיתה משמעותית את הסיכון לירידה קוגניטיבית ולמחלות כמו דמנציה ואלצהיימר. לימוד שפה חדשה, נגינה, היסטוריה, ספרות, כל אלו מספקים למוח חומר חדש ומעודדים אותו לשמר ולחזק קשרים עצביים. אפילו כשמחלות ניווניות כבר קיימות, אנשים עם פעילות קוגניטיבית גבוהה מראים לעיתים הופעת סימפטומים מאוחרת יותר, בזכות אותה "רזרבה" שבנתה להם הגנה טבעית.
אחד הגורמים שמעניקים ייתרון קוגניטיבי משמעותי ללמידה בגיל המבוגר הוא למידה חברתית שמאפשרת אינטראקציה בין הלומדים למידה חברתית זו מערבת שיחה, ויכוח, סיעור מוחות והחלפת רעיונות.
למידה מסוג זה מערבת ומאמצת מגוון של יכולות קוגניטיביות כגון: גמישות מחשבתית, וויסות רגשי, דיכוי תגובה, זיכרון עבודה, ועוד. כאשר הלומד נדרש להגיב, לחלוק, או להתמודד עם שאלות שעולות מיתר הלומדים הוא נדרש לייצר תגובות חדשות שאינן צפויות מראש, להחזיק ולעבד מידע חדש במחשבה ולעשות אינטגרציה בין מידע קיים.
את התפיסה הזו מגלמת בפועל תוכנית גילמן, שיתוף פעולה ייחודי בין אוניברסיטת תל אביב לרשת “עד 120” בתל אביב. במסגרת התוכנית, מרצים מהפקולטה למדעי הרוח מגיעים ללמד קורס אקדמי מלא במרחב קהילתי, שבו משתתפים לומדים, משוחחים, מתווכחים ומגלים מחדש את חדוות הסקרנות.
המוח לא נסגר בגיל מסוים, הוא פשוט מחכה להזמנה. כשלומדים, דלתות מתחילות להיפתח מחדש: דלתות של מחשבה, של זיכרון, של קשרים ושל תחושת משמעות. הזדקנות טובה אינה נס שנופל על מי שזכה אלא היא בחירה. והבחירה ללמוד היא הבחירה להישאר בחיים, במובן העמוק ביותר.
הכותב הוא פסיכולוג קוגניטיבי, מומחה לשיפור קוגניציה בגיל השלישי, יועץ קוגניטיבי ומוביל תחום ה-Longevity ברשת הדיור המוגן עד 120
