"אני חושב שאני לא מאושר", אמרתי. בום. הנה, אמרתי את זה.
זה קרה על חוף הים בקופנגן, תאילנד. מסביב הכל נראה כמו גלויה שנשלחה מגן עדן: חול לבן, מים בצבע טורקיז, והמשפחה שלי לצידי. הגשמתי את חלום המסע הגדול, זה שעבדתי עבורו שנים. בזמן שבישראל השתוללה הקורונה והעולם כולו היה נתון בכאוס, היסטריה ומלחמות יהודים כמקובל, אני הייתי במקום הכי בטוח והכי יפה על פני הגלובוס. היו לי את כל הסיבות שבעולם לקום בכל בוקר ולשיר בהודיה "השם יתברך תמיד אוהב אותי".
אבל במקום שירה, היה לי גוש בגרון. "איך זה ייתכן?" תהיתי. "איך אתה לא מרגיש אושר עילאי אחרי כל מה שעשית כדי להגיע לכאן? תפסיק להתבכיין", הטחתי בעצמי.
ידעתי שזה נשמע פריבילגי וקטנוני. שתקתי, אבל המלחמה הפנימית רק החלה. "אתה כן מאושר", אמרו הקולות בראש שלי. ״פשוט תרים את הראש ותסתכל סביבך״. ניסיתי לדמיין אושר, ניסיתי לנשום אותו פנימה, אבל המוח סירב לשתף פעולה. "איפה האושר שהובטח לי?".
התחושה הזו, שדווקא במקום שבו הייתי אמור להיות המאושר באדם הרגשתי ריקנות, שלחה אותי למסע חדש. מסע בתוך מסע. שנים של קריאה, מחקר והקשבה לתודעה שלי הביאו אותי למסקנה אחת מרעישה: אין דבר כזה "בנאדם מאושר".
הטעות הגדולה שלנו מתחילה בשפה. אנחנו מתייחסים ל"אושר" כאילו הוא תכונת אופי, הוויה קבועה שאפשר לאמץ. אנחנו אומרים על מישהו שהוא "אופטימיסט", או "ביקורתי", או "חייכן". אלו באמת תכונות אופי; אלו המשקפיים שדרכם האדם רואה את המציאות. אדם אופטימי מחזיק במערכת אמונות שקובעת שיהיה טוב. זו אסטרטגיה של עיבוד מידע. אדם ביקורתי מחזיק בפילטר של השוואה תמידית בין המצוי לרצוי. אלו הם "רכיבי חומרה" של האישיות.
אבל "אושר" הוא לא תכונה. הוא לא הוויה אפשרית. הוא בסך הכל ציון זמני שהתודעה נותנת למציאות ברגע נתון. אם תרצו, הוא "מד הדלק", לא המנוע. תחשבו על זה ככה: אין דבר כזה "אדם שבע" כהוויה או תכונת אופי. אדם יכול להיות שבע לרגע, אחרי שאכל, אבל הוא לא "שבע" במהותו. השובע הוא מצב חולף בתגובה למזון. באותו אופן, האושר הוא תגובה זמנית של המוח כשהמציאות עולה על הציפייה. לנסות "להיות מאושר" כדרך חיים, זה כמו לנסות "להיות בהפתעה" באופן קבוע. זה בלתי אפשרי מבחינה ביולוגית.
אז למה אנחנו בכל זאת רודפים אחריו בייאוש? התשובה פשוטה ואכזרית: האושר הוא המצאה של קופרייטרים מוכשרים. הוא מוצר צריכה שנמכר לנו על ידי תאגידי ענק שרוצים שנאמין שאם רק נקנה את הרכב הנכון, נצא לחופשה הנכונה או נשיג את הבית הנכון, נהפוך ל"אנשים מאושרים". הם מוכרים לנו תואר שאי אפשר להחזיק בו, ומותירים אותנו בתחושת כישלון תמידית כשמצב הרוח הטבעי והמשתנה שלנו חוזר לאיזון. כשהאופוריה חולפת. זה אולי מסביר מדוע ההורים והסבים שלנו לא היו במרדף אינסופי אחרי האושר, אלא פשוט חיו את חייהם, וזאת כיוון שתעשיית הפרסום לא היתה מפותחת כמו היום.
אז מה עושים? אם אין דבר כזה אדם מאושר, האם נגזר עלינו לחיות בתחושת החמצה? ממש לא.
במקום לרדוף אחרי "אושר" ערטילאי, עברתי למדוד "שביעות רצון מהחיים".
שביעות רצון היא לא רגש חולף, אלא הערכה קוגניטיבית מדידה. היא לא דורשת ממני לחייך כל היום או להרגיש "היי" תמידי. היא דורשת ממני להסתכל למציאות בעיניים ולפרק אותה לפרמטרים של ממש. ברגע שהפסקתי לשאול "האם אני מאושר?" והתחלתי לשאול "האם אני שבע רצון מהחיים שלי?", הכל השתנה.
התחלתי לפרק את החיים שלי למרכיבים:
- קריירה ומשמעות: האם העשייה שלי ממלאת אותי?
- התפתחות אישית: האם אני לומד וצומח?
- זוגיות ומשפחה: האם היחסים שלי עם הקרובים לי מזינים אותי?
- מצב סוציואקונומי: האם הביטחון הכלכלי שלי מאפשר לי שקט?
- חברים וקהילה: האם אני מוקף באנשים הנכונים?
כשעמדתי שם על החוף בקופנגן והכרזתי מלחמה על המחשבות שלי, לא ידעתי שהמלחמה היא נגד הגדרה שגויה. ברגע שהבנתי שאני לא "אמור" להיות מאושר, אלא פשוט להיות אני, עם האופטימיות שלי, עם הפחדים והתקוות, משהו השתחרר.
ואז זה היכה בי. בעוד ששביעות הרצון שלי בחלק מהפרמטרים הייתה בשיאה (בכל זאת היינו בגן עדן) פרמטרים אחרים (כמו התפתחות אישית לדוגמא), העיבו על שביעות הרצון שלי בחיים. שם הרגשתי דריכה במקום. הריקנות שחשבתי שהיא "חוסר אושר" הייתה בסך הכל איתות מהפרמטרים שדרשו עבודה.
זו הבשורה הגדולה: על "אושר" אין לנו שליטה. הוא קורה לנו או לא, ואנחנו כמובן יכולים לעזור לו להגיע ולהרגיש מאושרים לרגע. אבל על שביעות רצון יש לנו שליטה מלאה. אנחנו יכולים לבחון כל פרמטר בנפרד, להבין היכן נדרשת עבודה, ולבנות תוכנית פעולה.
המרדף הסתיים. המושכות חזרו לידיי. אני כבר לא מחפש להיות אדם מאושר, תואר שקיים רק בפרסומות. אני בוחר להיות אדם מודע, שבוחן את שביעות הרצון שלו, מתקן את הטעון שיפור, ומוקיר את מה שעובד.
השקיעה בקופנגן עדיין מהמרהיבות בעולם, אבל היום אני כבר לא מצפה ממנה להפוך אותי למשהו שאני לא. אני פשוט עומד מולה, שבע רצון מהדרך שעברתי, ומוכן לעבודה של מחר.
הכותב הוא חוקר ומנחה וסדנאות בתחום האושר והגשמת חלומות
