עוד רגע מצעד הגאווה, והפיד שלי שוב נראה כמו קטלוג של שרירים ומסיבות. בחורים מול מראה, מחזיקים דרינק צבעוני, מצטלמים עם פילטרים של נצנצים. טיסות, דייטים, לילות לבנים. אני לגמרי מכיר את זה. הייתי שם. עבדתי, נסעתי, ביליתי, אהבתי. זה האיש שהייתי.
אבל אז הכול השתנה. בחרתי לשבור את התבנית. לאהוב אחרת. לבנות משפחה – לבד.
מאז שאני זוכר את עצמי רציתי להיות אבא. הייתי בזוגיות ארוכה, אבל בן הזוג לא רצה ילדים. בסוף פירקתי את החבילה. ניסיתי הורות משותפת עם ידידה, אבל מהר מאוד הבנתי – אני רוצה להיות זה שמקבל את ההחלטות בנוגע לעתיד הילדים שלי.
אחרי הרבה בירורים ובגיל 45, יצאתי לדרך. התחלתי תהליך פונדקאות בתאילנד. זה היה מורכב – המרחק, העלויות, החששות. בזמנו, זה עלה הון. מכרתי את הדירה בתל אביב ועברתי לשכירות. הכול בשביל החלום.
היו רגעים שחשבתי לוותר. הבירוקרטיה, הפחדים, הכסף – הכול נראה בלתי אפשרי. היום יש יותר אפשרויות אבל אז? הייתי לבד עם חלום גדול. בלי בן זוג, בלי גב כלכלי אבל עם אמונה שזה אפשרי, שלא משנה מה יגידו – גם אני ראוי להיות אבא.
ואחרי חודשים של ציפייה, דאגה ותקווה – הפכתי לאחד.
ועם האבהות הגיע טורנדו של רגשות, טפסים, בדיקות, ציוד לתינוקות ואחריות בלי הפסקה. והיום? יש לי שני ילדים (10 ו-7). שני עולמות שלמים.
המסע היה ארוך, מורכב, מתיש לפעמים. מה שחלק עושים בזוג, עם שתי משכורות, עם תמיכה – אני עשיתי לבד. לא כי אני גיבור, אלא כי לא הפסקתי לחלום. חסכתי שקל לשקל, בדקתי כל פרט, נכנסתי לזה עם עיניים פקוחות ולב פתוח.
לפעמים שואלים אותי – אתה לא מתגעגע לחיים שהיו לך קודם? לא בא לך לחזור למסיבות, לטיסות, לחופש? ואני עונה בכנות – לא. כי החופש הכי גדול הוא לדעת שאתה חי את האמת שלך. שהבית שלך מלא בקולות, בבלאגן, באהבה שאין לה תנאים. ברור שזה לא קל – יש לילות בלי שינה, ימים של ספקות ורגעים של בדידות. אבל יש גם צחוק מתגלגל באמצע ארוחת ערב, חיבוק קטן לפני השינה, עיניים שמביטות עליי כאילו אני כל העולם. זה לא מחליף שום מסיבה. זה הלב של החיים. ודווקא מהמקום הזה – אני גאה על בחירה לא קלה אבל הכי נכונה.
והאמת? לא חיפשתי מחיאות כפיים. לא אהדה, לא רחמים, אפילו לא הבנה. אבל מה שכן קיבלתי – שוב ושוב – זה את צמד המילים הכי מתנשא במילון הישראלי: כל הכבוד.
"כל הכבוד שאתה לבד איתם."
"כל הכבוד שאתה מתמודד."
"כל הכבוד שאתה יודע לבשל."
"כל הכבוד שאתה מחייך."
באמת? כל הכבוד?!
אני זוכר מקרה אחד במיוחד – יום שישי, סופר, יום קשה. אחד בעגלה, השנייה רצה בין המדפים, ואני מנסה לזכור מה שכחתי, כי את הרשימה השארתי בבית. מישהי עוצרת, מחייכת, מלטפת את הילד (למה את נוגעת בו בכלל?) ואומרת: "וואו, אתה לבד עם שניים?! כל הכבוד!".
לא התכוונתי להיות עוקצני אבל זה פשוט יצא ממני: "כן, ממש, ממש, ממש נס. גבר עם עגלת סופר שלא מתפוצץ מרוב סטרס. חבל שאין פפראצי – מדובר באירוע נדיר". היא צחקה. אולי ממבוכה. ואני חשבתי לעצמי – כשהאמא לפניי בתור עושה בדיוק את אותו דבר – אף אחד לא אומר לה מילה.
וכשהשכנה מציעה שאקח את הילדה לרופא כי היא משתעלת – זה אומר הכול. כשאומרים לי "ברור שאתה מקבל עזרה קבועה, אין מצב שאתה עושה את הכול לבד" – זה אומר הכול. וכשאימהות בגינה שואלות אותי "איך הצלחת לעשות לילדה צמה?" כאילו מדובר בניתוח מוח – זה אומר הכול.
אז לא – אני לא צריך שתגידו לי כל הכבוד. אני צריך שתפסיקו להיות מופתעים. אבא – גם אם יחידני – הוא הורה על מלא. וזה לא מוזר, לא מרגש ולא יוצא דופן. זו פשוט הורות.
ואם אתם מתעקשים לפרגן – תפרגנו על מה שבאמת מגיע עליו כל הכבוד: שהבן שלי כבר יודע להבדיל בין טוב לרע, שהשבוע הבת שלי קיבלה תעודה על ספורטאית מצטיינת, שהם מרגישים בטוחים, אהובים, מוגנים. רק בבקשה תפסיקו להתפלא.
בין כביסות להכנת שיעורים, בין ארוחות ערב להקראות סיפורים בלילה – אני מסתכל עליהם, על הילדים שלי, ואני לא צריך אישור. לא מהשכנה, לא מהפקידה בקופת חולים, ולא מהגברת בסופר. אני אבא שלהם.
