התקווה, מסתבר, היא לא רק מצב לשאוף אליו, היא שריר שאפשר לאמן. ולא, אין המדובר ברוחניקיות, אלא במדע שקיבל תוקף אקדמי, כעת, כאשר המכון הראשון מסוגו בעולם לחקר התקווה החל לפעול תחת הכנפיים של הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית. בראש המכון, שיעבוד בשיתוף פעולה עם מוסדות אקדמיים בינלאומיים לחקר התקווה, עומד האונקולוג פרופסור בן קורן.
לאחר עשרות שנים שבהן קורן מלווה חולי סרטן, הוא פיתח מודל מדעי ייחודי לחקר התקווה, וכשאני שואלת איך הוא חוקר משהו שמאז ה־7 באוקטובר נדמה שלא קיים, פרופסור קורן כמעט מרים את קולו, והמבטא הניו יורקי מתפרץ ממנו. "תיזהרי מלהגיד את זה. תקווה מחוללים. התקווה קיימת וצריך לדעת איך להרכיב את המשקפיים הנכונים כדי לאתר אותה. אם יש קשיים חוזרים להגדרה של מה זו תקווה", הוא מכריז.
יש אפליקציה לתירגול
אז כן, יש הגדרה לתקווה ויש דרך לברר האם אתם יודעים להחזיק תקווה. ואם אינכם יודעים, פרופסור קורן ילמד אתכם. "לתקווה יש שלוש רגליים", מצטט קורן את המודל של פרופסור ריק שניידר, חוקר התקווה הידוע. "קודם כל חייבים לסמן מטרה שהיא גם משמעותית עבורנו ומפעילה אותנו רגשית, והיא גם ריאלית ואפשר להשיג אותה. השלב השני הוא לסמן שביל כדי להגיע לאותה מטרה, ביודענו שלאורכו יש לא מעט מהמורות ומחסומים. בן אדם תקוותי יודע להתמיד ולהיות יצירתי כדי לעקוף את המהמורות. והמרכיב השלישי – הדחף, הדרייב כדי לצאת לדרך". קורן מבטיח שכאשר מצליחים לסמן וי בשלושת הסעיפים מתמלאים בתחושת תקווה.
וזה משהו שאפשר להתאמן עליו?
"זו הייתה השאלה השנייה של שניידר במחקר. אחרי שהגדיר מה זו תקווה, הוא שאל האם אפשר להתאמן כדי להשיג אותה".
מכון כושר של תקווה?
"את זה יסד בן טיפוחיו פרופסור בן פלדמן, בסדנה שבה התחיל לתרגל עם התלמידים שלו תקווה", מספר קורן על תהליך שעבר בעצמו, ואימץ כשהיה רופא בכיר באיכילוב, וגילה שמה שמחבר את כל הפציינטים שלו הייתה העובדה שכולם חיפשו תקווה. ואז החל לפתח את המודל שלו, ככלי טיפולי ומנטלי להתמודדות עם מחלה, טראומה ואובדן.
"היופי הוא שאם לא כולם יודעים לחולל תקווה, כולם יכולים לפחות ללמוד איך לעשות את זה", הוא מדגיש, ומגלה שבעקבות המלחמה, המכון מפתח כלים מדעיים ופרקטיים לחיזוק התקווה, לא רק כהתמודדות פרטנית, אלא גם כשפה ציבורית וחברתית.
"אנחנו מנסים לבחון איך להעביר את התקווה ליותר אנשים, זו הסיבה שלאחרונה העברנו את הסדנאות לפלטפורמה של זום, פיתחנו אפליקציה לנייד לתרגול תקווה, ויש לנו גם סדנאות שאפשר לעשות בעצמך מול המחשב. גילינו שעצם הלמידה מול המחשב עוזרת לאנשים להיות יותר תקוותיים", הוא אומר ומבקש לא לבלבל בין תקווה, שהיא נרכשת, ואופטימיות שהיא מולדת, או שיש לך או שאין לך.
"תקווה זה משהו נרכש, והיא גם יותר פרקטית, כי היא קשורה ומבוססת על מטרות שמדברות אלי ושאני יכול ליישם, וזה מה שאנחנו מלמדים בסדנאות – לחבר בין ערכי הליבה שלי כאדם לבין המטרות שאני רוצה להשיג", הוא מחדד.
הנושא הבא שנבדק במכון, על ידי ד"ר אדיר שאולוב מהאוניברסיטה העברית, הוא האם תקווה מדבקת, כמו צחוק או נדיבות למשל. "לדעתנו ככל שמישהו יותר תקוותי, בני אדם מזהים את זה ורוצים להיות איתו, כמו שאנחנו רוצים להיות בחברת אנשים שמחים או שמתנהגים בנדיבות. אבל זה עדיין תיאורטי ולא תועד", הוא אומר,
אז איך אפשר לגרום למדינה שבורת רוח, להידבק ולהיאחז בתקווה?
"כמדינה במשבר, כולנו עכשיו בחיפוש אחרי התקווה, וזו הסיבה שאנחנו מתאמצים להכניס את המונחים של התקווה לשיח הישראלי. בקרוב, ביחד עם מינה צמח, אנחנו יוצאים למדוד את התקווה ברמה הארצית, משהו בדומה למדד האושר, שבו ישראל תמיד מגיעה למקומות גבוהים. יש חפיפה בין אושר לבין תקווה. ב־DNA שלנו אנחנו הישראלים מאוד תקוותיים וחשוב שנבליט את זה גם בזמן משבר. נתזכר את עצמנו שאנחנו עדיין יכולים להתמיד ולחוש את התקווה".
ומה אתה עושה עם הפסימיים?
"נכון שאי אפשר להפוך פסימי לאופטימי, אבל הפסימי יכול להיות גם תקוותי, אין סתירה בין הדברים", הוא מפתיע וזורק את הביטוי "הפסימי התקוותי".
"למרות שהפסימי נוטה לדאון ורואה את השלילי בכל דבר, הוכח שעם סבלנות אפשר לדבר איתו על ערכי הליבה שלו, על המטרות שהוא רוצה להשיג ולהפוך אותו לתקוותי", הוא מסביר.
12 שאלות שפרופסור קורן מציג בסדנאות שהוא מקיים יעזרו לכם לגלות האם אתם תקוותיים, כלומר כאלה שיודעים להחזיק תקווה. והוא שוב מפתיע ואומר שגם אם הגעתם למקום לא מאוד גבוה בסולם התקווה, אפשר להתאמן ולעלות בשלבים. זה מפני שהתקווה היא עניין הישרדותי, הוא אומר.
לפני ואחרי בשורות רעות
הראשון למדוד את סולם התקווה היה פרופסור תום סמית, והוא עשה זאת מול מטופלים שהיו חולים בסרטן – לפני שקיבלו בשורות רעות, ולאחריהן. מסתבר שכאשר הרופא שבישר את הבשורה התייחס לחולים בגובה העיניים, באותנטיות, בחמלה, ושידר שהוא תמיד איתם, גם אחרי ששמעו את האבחנה הרעה, לא הייתה ירידה ברמת התקווה שלהם.
"כשהמסקנות האלה הוצגו לרופאים בארצות הברית, בהתחלה הם הופתעו אבל אז התעודדו, כי המצב הכי גרוע לרופא זה כשהוא עומד מול החולה במצב שבו הוא אומר לו שאין לו יותר מה להציע. וכשרופא ידע שגם אופן ההתנהלות משפיע על מדד התקווה, זה חשוב, דווקא מפני שההיאחזות שלנו בתקווה היא הישרדותית, וכמכון לחקר התקווה, זו גם אחת המטרות שלנו, לעזור לאנשים לשמור על התקווה".
ואיך לא מטפחים תקוות שווא ומגדלים בת יענה?
"אנחנו ממש לא בעד להתעלם מהמציאות ולחולל תקוות שווא, אבל יש עניין חשוב שנקרא 'להחזיק את התקווה'. נניח שיושבת אצלי מטופלת שאני יודע וגם הסברתי לה שאין לנו מה להציע לה, כי באמת הפרוגנוזה לא טובה. אבל היא עדיין רוצה להאמין ולעשות הכל, אז אני לא בא עם מחבט בייסבול ונותן לה בראש. אפשר בעדינות לבדוק למה עוד אפשר לקוות, בין אם באיכות חיים, בין אם בהפחתת כאבים, או מתן זמן עם המשפחה, וגם פה אני נמצא כדי להגן על התקווה".
פרופסור קורן יודע שהנושא שהוא מקדם גורר גם תגובות חשדניות, ולכן המעטפת האקדמית חשובה לו, כדי להוכיח את המדעיות של התקווה ולבוא לציבור הרחב עם קבלות. קבלות שחלקן כבר השיג, אגב, לאחר שביחד עם רעייתו, דבורה, שהיא מטפלת משפחתית, הקים לפני יותר מ־20 שנה את ארגון "גישה לחיים" שבמסגרתו התפתחה עם השנים מתודולוגיית התקווה, שכעת מקבלת גם חותמת אקדמית.
"לאורך השנים עבדנו בארגון עם אסירים לפני שחרור, עם משרד הרווחה, בבתי ספר ובבתי חולים עם חולי סרטן ודמנציה, הכל כדי ללמד אותם להחזיק תקווה, עכשיו אנחנו מביאים זאת לציבור הרחב", הוא מסכם.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.06.25
