בעיצומו של חודש הסליחות, מתבקש לדבר על חשיבותה של הסליחה גם בתהליך ההחלמה והריפוי של מחלות. מחקרים מראים שסליחה עצמית ובין-אישית משחררת את האדם מהפעולה המתמדת של עיסוק ברגשות שליליים, אשמה, כעס וקורבנות, ובכך מפחיתות את הפרשת הורמוני הסטרס שגורמים להופעת מחלות כרוניות כגון יתר לחץ דם, דלקתיות, פיברומיאלגיה, סוכרת מסוג 2 ואפילו סרטן. כאשר אנחנו מגיעים למצב של סליחה וקבלה, רמות הסטרס יורדות, והדבר משפר את קצב הלב, מפחית חרדה ודיכאון ומעודד הפרשה של חומרים התומכים בתיקון תאי הגוף ובשיפור הבריאות.
"מעודד לגלות שדווקא בעידן שבו המדע שועט קדימה כדי למצוא עוד מולקולה ועוד נוגדן, יש מחקרים שמציפים את החשיבות של השלמה רגשית עם המצב שאנחנו מתמודדים איתו – בין אם מדובר במחלה, בפציעה קשה או באובדן של אדם אהוב", אומר פרופ' ניר פלד, מנהל המרכז האונקולוגי ע"ש הלמסלי במרכז הרפואי שערי צדק, שערך מחקר בקרב 80 חולות בסרטן השד בנוגע לקשר בין מחילה והחלמה.
"במחקר שערכנו ראינו שככל שהמטופלות שאותן בדקנו היו עסוקות בשאלה 'למה זה קרה לי', כך הן התקשו להתמסר לדרכי הטיפול ולעמוד במחירים שיש בצידן. למדנו שקשה לעסוק בהבראה ובהחלמה כשסוחבים משקולת שלא מצליחים להשתחרר ממנה. לעומת זאת, כאשר המטופלים ובני משפחותיהם מגיעים מהר יותר לסליחה עצמית שכוללת בתוכה השלמה רגשית עם המצב החדש ולא אוכלים את עצמם מבפנים לגבי העבר, הם מצליחים להתמודד טוב יותר עם הטיפולים ובונים חוסן שמאפשר עמידה גם באתגרים שלפניהם", אומר פרופ' פלד.
זו הסיבה שבבית החולים ערכו מחקר שבדק את תקפות הסדנה שבה עוברים המחלימים תהליך שמאפשר להם להתבונן פנימה ולסגל דרכי חשיבה והתנהלות חדשות. "התמיכה שמקבלים בסדנה 'מתחילים מחדש' של המדיקל קר מפחיתה את מידת הסטרס ומאפשרת פניות רגשית לעסוק בהשלכות המחלה ובהבראה ממנה. ראינו במחקר ובסדנה איך כלים חדשים שנרכשו נשמרו לאורך זמן בחיי המטופלים, גם אחרי ההחלמה", אומר פלד ומספר על מטופלים שאומרים כי למרות הסבל והקושי, לא היו מוותרים על מה שההתמודדות גילתה להם על עצמם.
אז לא כדאי להעביר תהליך כזה כל אדם במדינה?
"הפחתת סטרס היא דבר מבורך בכל מצב, אבל לא בטוח שכל אחד מאיתנו מחפש את מי שפגע בו או מחפש למי לסלוח. אנשים שחוו חוויות קשות מאוד וחשים שיש קשר בין אירוע מסוים לבין ההתהוות של המחלה, בהחלט יכולים להסתייע בסדנה ולצאת לדרך רגשית משופרת".
לפני ארבע שנים גילו אצל יפעת בן שושן סרטן לשון אלים. אחרי ניתוח כריתה ושחזור של הלשון, שהיה לדבריה "גיהינום", לצד טיפולים משלימים, התמלאו פניה בכוויות ובצקות.
"הרגשתי כמו מפלצת", היא מספרת, "דימוי הגוף היה בתחתית. לא פעם אמרתי לבעלי, 'איך אתה נוגע בי? אתה לא נגעל?' פחדתי שיצחקו על הילדים שלי בגלל הדיבור הלא-מובן שנהיה לי. כל הזמן שאלתי את עצמי: מה עשיתי שמגיע לי עונש כזה?"
קשה מאוד. ומה הבנת?
"במסע הריפוי הבנתי שגדלתי בבית נוקשה ושכל חיי הסתובבתי עם שתיקות, בעיקר מול אבא שלי. למשל, כשלדעתו לא כתבתי מספיק ברור, או שהמחברות שלי לא היו מסודרות, הוא פשוט שרף לי אותן. הייתי בת תשע והוא דרש שאלך לקחת מחברה את כל המחברות שלה ואביא לו אותן. התביישתי כל כך, לא ידעתי איך להציג את זה בפניה. כשהבאתי את המחברות, הוא לימד אותי להעתיק מתוכן ולכתוב בכתב קריא ומסודר".
את זוכרת מה הרגשת?
"אני זוכרת את תחושת המחנק שעמדה לי בגרון. זוכרת ששתקתי ולא אמרתי כלום, וזה היה רק המקרה הראשון לשרשרת מקרי שתיקה לאורך חיי, עד מותו של אבא שלי, שנה אחרי שהחלמתי. לימים גיליתי שבדיוק במקומות שבהם המילים נתקעו לי בגרון, שם צמחו הגידולים. הריפוי האמיתי והסליחה, הגיעו כשהבנתי את זה. אחרי מותו, ובעקבות הכלים שקיבלתי בסדנה, אזרתי אומץ וכתבתי לו את כל מה שפחדתי והתביישתי לומר. רק אז סלחתי לו וסוף-סוף גם לעצמי", היא מאשרת.
גם יעל רז (39) מבאר-שבע, נשואה ואמא לשניים, מתארת מסכת פסיכוסומטית דומה: "גדלתי לבד, בלי הרבה חום, עם שני אחים גדולים ממני בעשור. חיפשתי ערך עצמי במראה, עד שהגעתי לבולימיה ולמשקל 44 קילו. חוסר הערך משך לחיי גברים שהטרידו אותי. ב-2015, תאונה השאירה את גופי כואב ומפורק, גרמה לי לעזוב את עבודתי בהייטק ולעבור לעבוד עם ההורים בעסק. המעבר הזה הגביר את הלחץ שצרח בתוכי מבפנים, ונמלטתי", היא מתארת.
היא נמלטה, אבל המטען שסחבה בתוכה המשיך לכלות אותה. בלידה השנייה שלה עברה ניתוח קיסרי מסובך, ואז, לאחר תקופת החלמה לא פשוטה, הגיע משבר זוגי גדול. "שלושה חודשים תיפקדתי לבד עם הילדה. היינו בדרך לגירושים, אבל תפסנו את עצמנו והצלחנו לעצור", היא משחזרת.
מה עצר אתכם?
"האהבה שעוד הייתה שם. הריפוי האמיתי הגיע מהסליחה שנולדה בינינו, ובעיקר סליחה לעצמי – כאילו אבן ירדה מהלב. אז נכון שהיום אני חיה עם הפיברומיאלגיה שחליתי בה, אבל היא הפכה למורת הדרך שלי. בפעם הראשונה בחיי אני מבינה – יש לי אותי", אומרת יעל, שלצד יפעת השתתפה בסרט "שדה של סליחה" של הבמאית ציפי רז.
ב-7 באוקטובר, בשעה 4:00 בבוקר, הלוחם מתן אודסר נחת בארץ, עלה על מדים ורץ לעוטף. לתוך הקיבוצים עצמם הוא נכנס יחד עם הלוחמים שלצידו רק למחרת, ובמשך זמן רב סחב את האשמה על החיים שלא הספיקו להציל. בהמשך, החטיבה שאליה השתייך איבדה חמישה לוחמים באסון של קריסת מבנים, "ולמרות שאני מפקד כיתה וצלף, שמאומן לשמור על קור רוח, תחושת האובדן שינתה אותי", הוא מודה.
באיזה אופן?
"הפכתי להיות חסר סבלנות, מדוכא ולא אופטימי. הכל נראה לי חסר משמעות לעומת מה שראיתי והדברים שעברתי במהלך הלחימה. המשפחה והחברים אמרו לי שהשתניתי. ניסיתי טיפולים, אבל הם לא נגעו באמת בנקודה".
חברים מהצוות המליצו לו על סדנת "מתחילים מחדש" של עמותת "אמפא" בניהולו של שאולי הרציק פז, מומחה בעולמות הגוף והנפש, הדמיון המודרך וה-NLP. עמותת אמפא מפעילה את בית החולים השיקומי האינטגרטיבי "מדיקל קר" וכן מרכז חוסן עבור נפגעי פעולות איבה ולוחמי מילואים, במטרה למנוע מהתגובות הפוסט-טראומטיות להפוך להיות כרוניות ולייצר נכות נפשית. "בסדנה שעברתי שם במשך חמישה ימים אינטנסיביים עבדו איתי בכלים טיפוליים לטיפול בטראומה. החוויה עזרה לי להבין מה מקור התחושות שלי, למה הייתי עצבני וחסר סבלנות. הבנתי את האובדן, את תחושת חוסר האונים, האשמה הקשה, נקיפות המצפון שהיו לי מול המשפחות".
והיום? סלחת לעצמך?
"כיום האובדנים שחוויתי נמצאים לידי, אבל הם כבר לא מכבידים עליי. חזרתי להיות עצמי. הרווחתי את עצמי בחזרה ויצאתי קל ונקי יותר", הוא מאשר.
גם יואב (שם בדוי), שבתחילת המלחמה גויס למילואים לתפקיד סודי שדרש ממנו ריכוז מקסימלי לאורך משמרות של 12 שעות בכל פעם, מתאר מציאות דומה של דחק נפשי.
"בחודשים הראשונים השגרה הייתה אינטנסיבית. הייתי חוזר הביתה ל-12 שעות, מנסה להתאושש מהמשמרת הקודמת ולנוח לקראת הבאה. לאט-לאט השגרה הזו הפכה למתישה", הוא משחזר. "עם הזמן התחלתי לחיות חיים כפולים. ג'ינגלתי בין הצבא, לעבודה, לילדים שלי, שהרגישו שאבא שלהם נעלם, אבל התחלתי להרגיש שאני 'מסתובב עם נמר בגוף', שצריך להחזיק אותו ולא לשחרר".
תסביר את הדימוי המצמרר הזה.
"האדרנלין מהצבא גרם לחיים האזרחיים להיראות משעממים וחסרי חשיבות, והפכתי לחסר סבלנות וקצר רוח. הייתי מתנתק באמצע שיחה, נמצא בתוך מעגל של מצוקה וחוסר תקווה, בלי יכולת לצאת מזה. חברה טובה זיהתה את העצב שלי ושלחה אותי לסדנה של אמפא. הגעתי לשם מעט סקפטי אבל מוכן להתמסר לתהליך. בסדנה משהו נפתח אצלי. נחשפתי ובכיתי יותר מאי פעם, וזו הייתה חוויה משחררת באופן שלא הכרתי. הסדנה הסתיימה בכתיבת מכתב סליחה, לאחרים ולעצמי. בתהליך הכתיבה שלו הרגשתי שהשלתי משקעי עבר ואת משקל האחריות האינסופית על טעויות ונזקים שנעשו ומכבידים עליי. יצאתי משם ממש בהקלה פיזית. בנוסף, יצרתי נפרדות ביני לבין התפקיד והמלחמה וקיבלתי את הכלים להמשיך ולשאת את התפקיד הצבאי ולנהל את השחיקה והלחץ".
לא רק ארגון הבריאות העולמי מדבר על כך שסטרס מייצר 85 אחוז מהמחלות הכרוניות בעולם. גם ועדת מומחים בין-תחומית שמינה השנה משרד הביטחון קבעה באופן תקדימי שקיים קשר סיבתי-רפואי בין חוויה רגשית קשה שאדם חווה והתפתחה לפוסט-טראומה, לבין שבע מחלות כרוניות שכיחות: סוכרת סוג 2, יתר לחץ דם, מחלת לב איסכמית, שבץ מוחי, פיברומיאלגיה, פסוריאזיס ומחלת ריאות חסימתית כרונית.
ואיך קשורה הסליחה? היא שלב בריפוי הנדרש. "בריפוי ההוליסטי השלם אנחנו מטפלים גם בגוף, גם במערכת הרגשית – כלומר בנפש, וגם בחיבור להגשמה, ייעוד ושגשוג בחיים, כדי להימנע ממצב שבו אנחנו חווים מה שנקרא בעולם הטיפול 'רגשות מרוקנים תמידיים'", אומר הרציק פז.
כלומר?
"אדם ששרוי במצב של תחושות קשות עם עצמו, או נגיד נפגע ממישהו אחר ולכן אוצר בתוכו כל הזמן כעס או פחד, מגיע למצב של 'רגשות מרוקנים תמידיים', ואלה מייצרים בגוף פיזיולוגיה של סטרס ששוחקת אותנו ובסופו של דבר עלולה להוביל גם למחלה. הסליחה היא שלב בריפוי שמאפשר לך לשחרר את עצמך מהמחשבה הכפייתית. נגיד שאתה חייל, נשלחת לחלץ מישהו, הגעת מאוחר והוא נהרג. מכאן מתחילות מחשבות טורדניות ומרוקנות, אתה חווה את אשמת הניצול על כך שאתה נותרת בחיים ואילו הוא מת, והמחשבות האלה מייצרות בך רגשות מרוקנים ופיזיולוגיה שמקדמת מחלות", מסביר הרציק פז.
ומה אתם ממליצים למי שפונים אליכם לסדנאות, ובכלל?
"מלמדים אותם תהליך אמיתי שבתוכו הם מצליחים באמת לסלוח לעצמם. מבינים שעשו את כל מה שהיו יכולים כדי לעזור או לשנות, ומפסיקים את הסייקל של האשמה העצמית", הוא אומר.
וכן, זה קשור גם לאשמה שאנחנו, לדוגמה, סוחבים בתוכנו כילדים על כך שלא היינו ראויים מספיק בעיני ההורים או הסביבה, כפי שלמדנו מהמקרה של יפעת והיחסים עם אביה.
"המטרה של כל התהליך היא שנסכים להבין שאנחנו לא אשמים ונצליח לסלוח לעצמנו, שנגיע למקום של קבלה והשלמה עם המצב, בין אם לחמנו בקרב או התמודדנו עם מחלה".
מהם השלבים בתוכנית הסליחה של הסדנה?
"החלק הראשון מלמד להגיע לקבלה השלמה וסליחה כלפי המציאות הטראומטית שנחוותה כדי לעצור את גלגל המחשבות הטורדניות והרגשות השליליים כמו אשמה, כעס, בושה, שיוצרים את הפיזיולוגיה שפוגעת בתפקוד היומיומי. רק כאשר האנרגיה הזו מתרוקנת מהגוף, אפשר להגיע למצב של השלמה וסליחה".
כלומר זה תהליך פסיכוסומטי.
"כן. צריך לשחרר את הרגשות השליליים גם ברמה גופנית וגם ברמה נפשית. הסיבה היא שכאשר אנחנו חווים טראומה, היא נרשמת בגוף. הרבה פעמים הרישום הזה מתיישב על טראומה קודמת ומעצים אותה. למשל, אנחנו עובדים עכשיו עם לוחם שבכל פעם שהוא סוגר את מכסה הטנק, הוא חווה תחושות חנק כאילו הוא הולך למות. כשעשינו איתו תהליך כדי לברר איפה זה נמצא בגוף, עלה לו זיכרון שכאשר היה ילד בן שש, אבא שלו טבע מול עיניו, הוא נכנס לים כדי להציל את אביו, ובעצמו החל לטבוע. למציל לקח זמן להגיע ולבסוף הוא הציל אותו, אבל לגבי אבא שלו זה כבר היה מאוחר מדי. הבנו שבכל פעם שהוא נכנס לטנק ורואה סביבו לוחמים נפגעים, עולה לו הילד בן השש שראה את אבא נחנק וגם נחנק בעצמו. זה ממש יושב בתוך הגוף וצף החוצה. קוראים לזה טראומה שהתעוררה".
והיכן נכנסת כאן הסליחה?
"יצאנו איתו למסע בדמיון מודרך, כילד בן שש. הוא פגש בדמיון את אבא שלו ושיתף אותו בכל מה שהוא מרגיש – כעס, פחד, אשמה על כך שלא הציל אותו ועל כך שננטש, על כך שהוא לבד ואיך זה משפיע עליו היום. בדמיון, אבא שלו גם ענה לו והסביר שהוא לא נטש אותו, שהוא אוהב אותו, שאין יום שבו הוא לא חושב עליו, שהוא לא בחר למות ולא רצה לעזוב אותו לבד, והוא תמיד למעלה משגיח עליו ואוהב אותו. בדמיון האבא גם הנחה אותו להתנהל עם ילדיו כך שלא ירגישו נטישה אלא להיות נוכח בחייהם, כי בלי לשים לב הוא נעלם למשפחה שלו כמו שאביו נעלם לו בילדות".
מה שקובע אם חוויה קשה תהפוך לטראומה שפוגעת לנו בנפש, אומר הרציק פז, הוא התפיסה שלי את עצמי ואת האופן שבו פעלתי באירוע. "ככל שאני מפנים יותר שעשיתי כל מה שצריך כדי להציל מישהו, אני פחות בחוויה של האשמה עצמית. אבל אם אני חווה שהייתי יכול לעשות יותר, אני מייחס לעצמי אשמה ומתקשה לסלוח", אומר הרציק פז, ומביא לדוגמה אנשי ביטחון שהתאבדו בחודשים האחרונים כיוון שלתפיסתם נכשלו בהצלת אזרחים ב-7 באוקטובר. ויש כמובן גם קשר לתפיסת היותנו ראויים בילדות: כשילד מרגיש שהוא לא ראוי, שכל מה שהוא עושה לא מספיק טוב, כל כישלון שיהיה לו יאשש את הדעה שלו על עצמו. כשהתחושות הללו מצטברות ואנחנו לא מפרקים אותן, נוצר בגוף סייקל של רגשות מרוקנים ושל אנרגיה מחלישה. אבל כאשר אנחנו נוקטים תהליך של סליחה, קבלה והשלמה ויוצרים חוויה מתקנת, ממש כפי שאומרים לנו לעשות כאשר אנחנו נופלים מאופניים – לעלות עליהם חזרה ולרכוב, האנרגיה השלילית שנאגרה בגוף משתחררת, האדם מפסיק להאשים את עצמו והרגשות המרוקנים מתחלפים ברגשות בונים.
התהליך, מדגישים המומחים, לא נגמר בסליחה. מה שמרפא אותנו אחרי שהצלחנו לסלוח ולשחרר הוא חיבור למשמעות, לייעוד ולמהות, שתורם להפרשת הורמונים חיוביים, מאריך את חיי התא ובכלל משפיע לטובה על הפיזיולוגיה.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.09.25
