"תמיד אמרו לי שהחיים מתחילים בגיל 40 ואני אמרתי מה זה השטויות האלה. אבל אחרי שחוויתי עכשיו את השנה הראשונה של העשור הזה, אני ממש מרגישה שהיא המשמעותית ביותר והמטורפת ביותר שהייתה לי. זה כאילו שבלילה שבין 39 ל־40 נופלת עליך איזו חוכמה, איזו בינה, ואת מתעוררת ואת חיה רעה. אין בושה, אין מחסומים, אין פילטרים, את מקבלת כוחות שלא היו לך קודם, וזו הרגשה מדהימה", אומרת ליקי רוזנברג-מיכאלי, הבעלים של מותג הכושר "ליקיס", שמכריזה: "ומכאן אני ממש לא מתכוונת להשתנות".
ליקי רוזנברג שער לזמנים+
למה הכוונה?
"אני מאושרת שהגעתי לגיל 40 ומגלה שהוא הגיל הכי כייפי. את עמוסה במסקנות, מלאה בניסיון, אין לך מקום לאנשים מיותרים, את מאוד מדויקת לעצמך", ואת זה היא גם אומרת בהרצאה שלה, שנקראת "מעץ לאימפריה", ואל הסיפור של העץ עוד נגיע.
"אני מדברת בהרצאה על ליקי הקטנה מהקריות שהפכה לאימפריה של כושר, ואומרת לנשים שמגיעות לשמוע אותי שאנחנו צריכות לרוץ קדימה. לא לחכות, לא לפחד, אלא לעשות, כי החיים קצרים והם יכולים מחר להיגמר".
ועד כמה שהחיים קצרים ויכולים להסתיים ברגע, היא כבר הבינה, לאחר שהגיס האהוב שלה, עומרי מיכאלי ז"ל, מילואימניק בדובדבן, נהרג ב-7 באוקטובר כשנלחם בשכונת הצעירים בכפר עזה. עומרי הוא האח הצעיר של הדר מיכאלי, בעלה של ליקי, וידוע בקרב חבריו וחייליו כדמות מופת שתמיד הושיט יד לכל מי שסביבו. באחרונה גם נערך ערב לקידום "עמותת עומרי" שהוקמה לזכרו ושתומכת כלכלית באלמנות צה"ל.
"עומרי קודם כל היה יפה תואר, איש שבשקט שלו עושה כל כך הרבה רעש טוב. בסוף, הוא הבן של רינה ומיקי, זוג הורים מדהימים, קיבוצניקים מכפר רופין שחינכו את הילדים שלהם לאהבת הארץ. מסוג האנשים שהם הכי טובים, הכי מובחרים", היא אומרת בכאב ובגעגוע.
מאז שעמרי נהרג בקרב, לא רק המציאות התהפכה, אלא גם תפיסת העולם של המשפחה כולה עברה שינוי, כזה שהתחבר גם לשינוי האישי שליקי עברה.
"אם אי פעם אני והדר בתור בעלי עסק התעכבנו על דברים וחשבנו יותר מידי זמן, היום, כל יזמות שיש לנו אנחנו ממהרים להוציא לפועל, כי הבנו שהחיים קצרים והבנו שמחר הכל יכול להיגמר".
אתם אוהבים לעבוד ביחד?
"עסק משפחתי הוא לא תמיד דבר פשוט. הקמנו את ליקיס ביחד, ועם השנים למדנו לעשות את החלוקה בינינו, וכל אחד יודע במה הוא טוב. מה שהדר עושה, כמו הבק אופיס והדאטה והחשבונות ומחשבים ואפליקציות ויזמות - אני לא מסוגלת לעשות. אני לקחתי את הפרונט, אני יותר בנאדם של חיבורים, של אנשים. הדר בנאדם שאוהב את השקט שלו, אני לפעמים מדברת בהגזמה וזו הסיבה שאנחנו מסתדרים וטפו חמסה הקמנו עסק לתפארת ויש לנו עוד רעיונות שאנחנו הולכים להגשים. אנחנו נהנים להפרות האחד את השני. ככה בנינו את ליקיס".
עץ בפארק
אימפריית הכושר של ליקי, שמפורסמות רבות התאמנו והתחטבו בשורותיה, בהן נועה קירל, אגם בוחבוט, חן אמסלם, דר זוזובסקי, שלומית מלכה ואחרות, הוזנקה לפני 15 שנה. הכל התחיל כאשר ליקי, עד אז מורה להתעמלות בגני ילדים, שסיימה תואר בחינוך גופני בווינגייט, התלבטה האם להפוך להיות מאמנת כושר אישית. בעוד היא פחדה לעזוב את המשרה הקבועה, היה זה הדר שדחף אותה לצאת לעצמאות.
"ולמזלי נפלתי על הבנאדם הנכון שאוהב להעז ולא אוהב שגרה, ואמר לי 'את עוזבת את משרד החינוך הזה, ואת מתחילה להיות מאמנת אישית בדירה שלנו'. וככה התחלנו, והגיעו מתאמנות, וזה היה הכי אורגני בעולם, לא היה אינסטגרם, ובכל בוקר בדירה הקטנה שלנו ברחוב סוקולוב בתל אביב, הדר היה מפנה את הסלון למרפסת והיה בונה לי סטודיו. השקענו בציוד ומוזיקה ומערכי שיעור והעסק גדל, עד שהבנו שאי אפשר להישאר בבית, ועברנו לפארק הירקון. בכל בוקר יצאנו עם תיק של 80 קילו ציוד על הגב, משקולות, רצועות, מזרנים, רמקולים, ובנינו סטודיו ליד עץ בפארק, שמיד קיבל את השם 'העץ של ליקי', ומכאן גם השם של ההרצאה", היא מבארת את החידה.
ועכשיו גם מצה"ל התקשרו אליך.
"נכון בתוך השנה המפתיעה הזו, קיבלתי שיחת טלפון מסגן אלוף בצה"ל, שהציע לי לבוא ולהנחות אירועי כיף וריטריטים לנשות קבע. אמרתי להם שאני לא מנחה, אבל שיש לי מוצר שכבר רץ, ואחרי שעשיתי פיילוט והיה מדהים, יצאנו לדרך. בכל ריטריט כזה משתתפות 80 או 100 נשות קבע שמשרתות כבר עשור בצבא, אמהות לילדים שכל השנתיים לא היו בבית, והצבא שולח אותן להיזכר שגם הן קיימות ולא רק המלחמה והמדינה", היא אומרת וההתרגשות גואה בקולה. "הסיפוק הכי גדול הוא שב-48 שעות הצלחתי לשחרר מהן עצב, געגוע, תסכול, כאב שהיו תקועים בהן עמוק כל כך הרבה זמן. זה מדהים שאפילו צה"ל הגדול הבין שבשביל לשחרר את הנשים האלה ולתת להן זמן לעצמן, צריך לבוא דרך הכושר, השיתוף, הביחד, התזוזה, כי השחיקה היא מטורפת".
וכשאני מציינת שעברה בבת אחת מעולם של מפורסמות בטייץ להיות אזרחית עובדת צה"ל, ליקי מחייכת ומספרת על אירוע השקה שאליו הגיעה מיד אחרי סדנה עם נשות הקבע. איך אל מול כל המפורסמות והפלאשים, היא מתחילה לבכות ומתקשרת להדר, "ופתאום הבנתי שהתבגרתי, שגם לי כבר לא מספיק השקות ונצנצים ושאני מחפשת את המשמעות במה שאני עושה".
חיפוש שהחל עוד כשהייתה תלמידה בפנימיית המחוננים של ווינגייט וזכתה במקום הראשון באליפות הארץ. הדרך הייתה סלולה אל אליפויות עולם וטורנירים באירופה, אבל ליקי בת ה־13 התיישבה במכונית המשפחתית לאחר שזכתה בגביע בתחרות נחשבת, והודיעה להורים שלה שזהו. היא לא ממשיכה.
"נכנסתי לאוטו והמשפט הראשון שיצא לי היה: 'אני רוצה לפרוש'. וההורים שלי שניהם אמרו לי 'עכשיו? לפרוש? הכי הגיוני שעכשיו תמשיכי בכל הכוח'. אבל אמרתי שזה לא בשבילי כל התחרותיות הזו, והמשטר, והקושי ושאני לא מוכנה להתמקד במטרה בלי ליהנות מהדרך".
אכן גישה בוגרת לילדה בת 13.
"נכון. וזה ככה מאז ועד היום, גם בעסק וגם בחיים, אני מקפידה ליהנות מהדרך, ולכן אני לא מתחרה באף אחת, אני לא עסוקה במשקלים ובקלוריות, אין לי מראות בסטודיו. המטרה של הסטודיו היא לגרום לאנשים להיות שמחים בתוך הקהילה שייצרנו. הרי כשמציבים מטרה ומשיגים אותה, מיד נולדת המטרה הבאה, ואחריה עוד אחת, ומה עם הדרך? היא לא חשובה?".
אז את לא הישגית?
"אני לא הישגית, אני מקצועית ופרפקציוניסטית, וחשוב לי שהכל יהיה כמו שצריך ויראה כמו שצריך ושהסטודיו שלי יהיה הכי טוב, והמאמנות שלי הכי טובות, והמיתוג שלי הכי טוב. אבל כששואלים אותי מה אני חושבת לגבי המתחרים שלי, אני אומרת שאין לי מתחרים".
יכולים לחשוב שאת יהירה.
"אבל זה לא כי אני 'וואו וואו וואו', אלא כי אני לא בתחרות עם אף אחד. אני עושה את מה שהלב שלי אומר לי, ואת מה שבעלי אומר לי, ולפי זה אני פועלת ולא מושפעת משום דבר מסביב. אה, ואני כבר חמש שנים לא רואה סטורי של אף אחד", חשוב לה להדגיש.
איך זה יכול להיות?
"גם בהרצאות שואלים אותי, אבל אני לא חיה את החיים של האחרים. אני חיה את הסיפור ואת הסטורי שלי".
ההתנתקות מהסטורי התחילה לפני חמש שנים, כשליקי הרגישה פתאום שהיא שוקעת.
"הכל היה בסדר אבל הרגשתי שאני בתחתית ולא מצליחה לעלות למעלה. נסעתי הביתה, נכנסתי אל מתחת לשמיכה ובכיתי במשך ארבע שעות. הרגשתי שהעולם סוגר עלי, שאין לי חשק לעשות שום דבר וששום דבר לא מעניין אותי. שאני עייפה ורק רוצה לישון".
מי ששלפה אותה מהמיטה, היא הבסטי שלה, שביט ויזל, שפשוט הגיעה ונסעה איתה לחבר, נוירולוג, שהחל לשאול שאלות, וליקי יושבת מולו ולא מפסיקה לבכות. מדברת ומספרת על הדיכאון לאחר לידה שמעולם לא טופל, על הנתק ביחסים עם אבא שלה, שנה לפני שנפטר והאגו שעמד ביניהם ולא אפשר פרידה ראויה. וגם על כל ההתעסקות המתישה בעולם הדיגיטל, שמציף את התחרות שיש בחוץ.
"אין מה לעשות, האינסטגרם זה מקום שמייצר תחושה שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר, ושאצל אחרים הכל מוצלח יותר. וככה, גם בזמן שהכל אצלך מעולה, את מסתכלת אצל ההיא ואצל ההוא, וכבר לא מרגישה שאת כזו מעולה, ובמקום להיות נאמנה לעצמך ולהתעסק במה שאת עושה הכי טוב בעולם, את מתפזרת לכל כך הרבה כיוונים, שבכלל לא קשורים אליך, ומאבדת את עצמך. את לא תהיי טובה בהכל. עדיף להתרכז בדבר אחד שאת עושה הכי טוב ולעשות רק אותו ובסוף זה יצליח", היא אומרת.
זה מה שאמר לך הנוירולוג?
"לא. הוא אמר שהמוות של אבא לא טופל, וגם לא הדיכאון אחרי לידה, וכיוון שאני סובלת גם מחרדות, הוא הציע להעלות אותי על ציפרלקס. וזה לא שיש לי לחלק קוד קופון לציפרלקס", היא צוחקת, "אבל חשוב להגיד את זה".
את מה?
"שאני, אחרי שלושה שבועות מהרגע שהתחלתי לקחת את הכדור, הפכתי להיות בנאדם אחר. בהמשך הייתי גם בהריון עם ציפרלקס, וילדתי עם ציפרלקס, ורק צריך לזכור שכאשר תינוק ציפרלקס נולד, הוא רגוע כי הוא מושפע מהכדור ולכן ביומיים הראשונים הוא לא בוכה ולא מגיב. הדר ואני עמדנו יומיים מעל העריסה וחיכינו שיבכה", היא משחזרת.
דיכאון אחרי לידה הוא נושא אקוטי שמדובר היום בצורה מאוד גלויה, שמצילה חיים.
"נכון. היום מלא בנות מטופלות בכדורים פסיכיאטרים, ומדברות על זה, ומדברות על דיכאון אחרי לידה, בזמן שלפני 8 שנים בכלל לא ידעתי שיש עניין כזה".
איך זה התבטא אצלך?
"שנתיים התעלמתי מקיומו של דון, הדר גידל אותו כמו אמא לכל דבר, ואני פשוט המשכתי את החיים שלי כמו רווקה תל אביבית. הולכת לעבודה, יוצאת עם חברות, הולכת לסטודיו כדי ששום דבר לא יפריע לי בחיים. בימי חמישי הדר היה לוקח את הילד לחמותי, במוצאי שבת היה מחזיר אותו, ולא היה אכפת לי. התעלמתי מקיומו של הילד הזה".
ומתי הבנת שיש לך בעיה?
"יום אחד חזרתי מהסטודיו, הייתי על הקורקינט, ראיתי מרחוק את אמא שלי הולכת עם העגלה, ובבת אחת שיניתי מסלול ונסעתי מסביב כדי לא לפגוש אותם. אז הבנתי שיש לי בעיה".
בן כמה דון היה?
"בן שנה וחצי. כל מי שהיה סביבי, אמא שלי, הדר, חברות שלי, כולם תמכו בי, אבל אף אחד לא אמר לי בפנים 'יש לך דיכאון אחרי לידה'. היום אני יודעת שצריך להביא את האישה להבנה של הסיטואציה, כדי שיהיה לה ברור שיש לה דיכאון אחרי לידה, שתבין שזו בעיה שצריך לטפל בה ויש הרבה דרכים לטיפול. צריך לבוא ולהגיד לאישה אחרי לידה 'בואי איתי לאימון, בואי להליכה, בואי נצא לשמש'. היום בעולם הרשתות, כשבחורה יושבת בבית ומניקה כמו פרה חולבת, ומרגישה הכי חרא עם עצמה בשיא של הגועל, ובזמן הזה בעלה יוצא לעבודה או מבלה, והיא גוללת באינסטגרם ורואה את כולן שם בחוץ, זה מתכון לדיכאון, מכאן זה רק לשקוע", היא אומרת בכאב שניכר שעדיין צורב בתוכה.
6 צפייה בגלריה
''אני לא עסוקה במשקלים ובקלוריות ואין לי מראות בסטודיו''. ליקי רוזנברג
(צילום: טל שחר)
ולכן, היא אומרת, אצלה בסטודיו ההריוניות נמצאות מתחת לזכוכית מגדלת מבחינת האכפתיות והדאגה. הן מתאמנות עד רגע לפני הלידה, וחוזרות מיד כשהן יכולות, גם עם התינוק, העיקר לבוא ולהתאמן.
ועכשיו ליקי והדר עם הפנים לבייבי הבא - בייבי עסקי שהדר יצר עם שותף בשם מנור ששון, ונקרא "ונילה בוקס", בית למותגי פרימיום שהם מייבאים בבלעדיות.
זה משתלם בעידן של רכישות ברשת?
"כבר קיבלנו זיכיון על מותג מקדמי הגנה מוביל שכולם בארץ מחכים לו, ונכנס לדיוטי ולטרמינל איקס, למלונות ולחופי גלישה, ושלחנו לכל המשפיעניות וכל החברות שלי העלו. אצלנו זה טיפה יותר קל, כי כבר יש לנו תשתית חזקה. יש לנו עוד מותג של תיקים מהוואי, ומותג משקפי שמש אקולוגי מצרפת, כשהמטרה היא לצמוח ולהביא לארץ בבלעדיות עוד מותגים שווים", היא אומרת ומדגישה עד כמה שהיא גאה באיש שלה.
"אני גאה בהדר ברמות, כי זה מאוד קשה להיות בשכול כזה גדול ולהיות בתפקוד ולהמציא את עצמך מחדש. משפחת מיכאלי הם גם לא אנשים שמדברים יותר מידי, הם שקטים, והדר עובר כל כך הרבה, ואני שמחה בשבילו שככה הוא פורץ ומצליח וכובש פסגות ואנחנו ממש מרגישים שעומרי איתנו, מכוון, מסמן מה נכון ומה פחות. יש לנו תמונה של עומרי במרפסת, ובכל בוקר בזריחה אני אומרת לו 'עומרי תעזור לנו תראה לנו את הדרך הנכונה".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.12.25
