ילדים שהחלימו מלוקמיה חוזרים לבית הספר לאחר שעברו טיפולים מורכבים, ממושכים ומתישים כשהם מלאי תקווה לחזור לשגרה ולפגוש יחס חם מצד חבריהם ללימודים. אולם מחקר חדש מגלה כי רבים מהם נאלצים להתמודד לא רק עם פערים לימודיים, אלא גם עם בריונות פיזית, חברתית ומילולית מצד בני גילם.
המחקר, אותו הוביל פרופ’ יעקב יבלון מהפקולטה לחינוך באוניברסיטת בר-אילן, מצא כי מחלימי לוקמיה חווים 82% יותר אלימות פיזית, 67% יותר אלימות חברתית ו-24% יותר אלימות מילולית לעומת תלמידים בריאים. מנגד, הם דיווחו על 70% פחות בריונות סייבר ועל 38% פחות אירועי אלימות חמורה, כגון איומים בנשק.
זה קורה במקביל להתקדמות הרפואית המרשימה, שגרמה לכך ששיעורי ההחלמה מלוקמיה בילדות עלו מ-10% ליותר מ-90%. אלא שרבים מהשורדים חוזרים לכיתה בלי שהסביבה הוכנה לכך, דבר שמגביר את תחושת הזרות כלפיהם ואת כמות ההתנכלויות.
לדברי פרופ' יבלון, המחקר מצא גם כי עיוותים פיזיים שנמצאו אצל הילדים לאחר טיפולי הסרטן העלו את הסיכון שיהפכו לקורבנות – אולם רק בקרב אלו שחזרו לקבוצתם המקורית. עם זאת, הוא מספר כי מחקרים אחרים מצביעים על כך שתלמידים עם קשיים שונים, או בעלי לקות מסוימת, נמצאים ככלל בסיכון גבוה יותר לאלימות בבית הספר – "וכשמדובר בתלמידים שמגיעים עם רקע פגיע, יש להם פחות מיומנויות או משאבים אישיים ורגשיים להתמודדות עם האלימות".
שרונה נמר, יו"ר המטה לקידום החינוך לילדים חולים, אומרת: "לצערנו, התופעה נפוצה. ילדים יכולים להיות מאוד אכזריים, במיוחד ללא תיווך של המצב מצד המורים. אין חמלה ואין הכלה. יתרה מכך, בחלק גדול מבתי הספר לא דואגים להיות בקשר עם התלמיד החולה כשהוא בבית, והוא חווה ניתוק שנמשך גם כאשר יחלים".
אם לתלמידה מכיתה ז' שהחלימה מסרטן מספרת: "אחרי כל הסבל שעברה – ניתוחים, הקרנות ומלחמה יומיומית, הבת שלי צריכה להיאבק עכשיו על המקום שלה בבית הספר. כשהיא הייתה חולה, המחנכת והיועצת היו בקשר איתה וחברות שלה הגיעו כשרצתה. כשחזרה לבית הספר היחס אליה השתנה, כולל מצד חברות טובות שלה. ההורים שלהן טענו שזה קרה כי יש לה פערים לימודיים וחברתיים. הבת שלי בודדה, לא משתפים אותה, לא עושים איתה עבודות. מתעלמים ממנה, או שמתייחסים אליה לא יפה. כואב שזה מה שהיא צריכה לעבור".
אב אחר מספר: "הבת שלי הייתה חולה בלוקמיה במצב מתקדם. היא הייתה מחוברת למכונת הנשמה ועברה סדרת טיפולים אינטנסיביים וקשים. היא נלחמה על חייה שנתיים וחצי ובשלב מסוים הגיעה למצב קריטי והרופאים אמרו שעלינו להיפרד ממנה. בהמשך הגיעה למצב סיעודי, בלי יכולת לתפקד. אחרי שניצחה את המחלה היא חזרה לבית הספר, ושם התחילה מלחמה חדשה על המקום שלה. לא מדברים איתה, לא משחקים איתה, משאירים אותה לבד. בהפסקות היא נשארת בכיתה עם הטלפון וחוזרת הביתה בוכה. תלמידים מקניטים אותה, ותלמידות הולכות בכוונה מהר ממקום למקום כי קשה לה ללכת מהר וכך הן נפטרות ממנה. בית הספר לא שם בשבילה, והיא עוברת תופת: במקום לזכות בתמיכה והכלה היא צריכה להתמודד עם התנכרות ופגיעות".
צופית גולן, סגנית יו"ר הנהגת ההורים הארצית, מכירה את התופעה. "איננו מופתעים מממצאי המחקר", היא אומרת. גולן קראה למשרד החינוך להגדיר נהלים מחייבים לשמירה על קשר רציף עם תלמידים חולים, להצמיד גורם אחראי בכל בית ספר לליווי התלמיד והמשפחה, ולבצע בקרה שוטפת על יישום התוכנית בשטח. "ילדים שחוזרים ממחלה אינם צריכים להתחיל מחדש גם מבחינה חברתית", היא אומרת, "האחריות לוודא שזה לא קורה היא של המערכת כולה".
פורסם לראשונה: 00:00, 02.06.26
