משפחות רבות בישראל מנהלות קרב מול ילדיהן בתקווה שיצליחו למנוע מהם להתמכר לגלישה ברשתות החברתיות ולשמור על איזון בין מסכים לבין חיי חברה, לימודים, תחביבים, פעילות גופנית ועוד. אבל מחקר חדש מגלה שזו מלחמה שרובנו מפסידים בה.
המחקר מראה כי שיעור תלמידי כיתות ז'-י"ב בישראל ה"מכורים" לרשתות חברתיות זינק תוך שש שנים כמעט פי ארבעה, מ-4.1% ב-2019 ל-16.3% ב-2025. בעוד שב-2019 הייתה ישראל בתחתית הטבלה האירופית בקטגוריה המדאיגה הזאת, הרי שכיום היא כבר במקום הרביעי, אחרי רומניה, מלטה ובולגריה. באילו מדינות הצליחו בני הנוער להימלט מה"סם" הממכר הזה? הונגריה, הולנד ושווייץ.
הממצאים התגלו במחקר ה-HBSC הרב-לאומי של ארגון הבריאות העולמי, שאת חלקו הישראלי הוביל פרופ' יוסי הראל-פיש מהפקולטה לחינוך באוניברסיטת בר-אילן. המחקר בארץ נערך בשיתוף ובמימון משרדי החינוך והבריאות.
לפי המחקר, שנערך בקרב מדגם ארצי מייצג של 7,424 תלמידות ותלמידים, 28.7% מבני הנוער מבלים שש שעות ויותר ביום מול מסכים מחוץ לשעות הלימודים. בקרב הבנות השיעור עומד על 32.7%, לעומת 24.6% בקרב הבנים. שיעור הבנות המסווגות כ"מכורות" לרשתות חברתיות עומד על 16.8%, לעומת 15.8% מהבנים. פער גדול יותר נמצא בין מגזרים: 20.2% מהתלמידים בחברה הערבית מכורים לרשתות החברתיות לעומת 15.2% מהתלמידים היהודים.
כדאי לשים לב שמדובר בשני מדדים שונים: זמן המסך והתכנים. בעוד שכמעט שליש מבני הנוער מדווחים על שש שעות ויותר ביום מול מסכים, רק מחצית מהכמות סווגו במחקר כ"מכורים" לרשתות חברתיות.
"עם פרוץ מגפת הקורונה נרשמה עלייה משמעותית בשיעור התלמידים שפיתחו דפוסי שימוש בעייתיים ותלות ברשתות החברתיות", מספר עורך המחקר, פרופ’ יוסי הראל-פיש, "אולם בעוד שבמרבית המדינות באירופה שיעורי ההתמכרות למסכים התמתנו עם סיום המגפה, בישראל נמשכה מגמת ההחמרה, גם בגלל המלחמה"
מה הם רואים שם? 32.4% מהתלמידים דיווחו שבמהלך 12 החודשים האחרונים הם נחשפו ברשתות החברתיות לשיח לאומני או אנטישמי הקשור למלחמה.
27.9% מבני הנוער נחשפו לתכנים קשים ופוגעניים הקשורים למלחמה, ו-10.6% מהתלמידים שיתפו או העבירו ברשתות החברתיות תכנים שכאלה.
"האתגר הוא לפתח מיומנויות של גלישה בטוחה". פרופ' יוסי הראל־פיש
(צילום: בלינה ישראל, מכון ברוקדייל)
"בשנת 2020, עם פרוץ מגפת הקורונה, נרשמה עלייה משמעותית בשיעור התלמידים שפיתחו דפוסי שימוש בעייתיים ותלות ברשתות החברתיות בכל מדינות אירופה וצפון אמריקה המשתתפות במחקר, וגם בישראל", מספר פרופ' הראל-פיש, "באותה תקופה, כאשר מערכת החינוך והמסגרות הקהילתיות היו סגורות, הרשתות החברתיות היו כמעט האמצעי היחיד שאיפשר לבני הנוער לשמור על קשר עם העולם החיצוני, ובעיקר עם חבריהם. אולם בעוד שבמרבית המדינות באירופה שיעורי ההתמכרות למסכים התמתנו עם סיום המגפה, בישראל נמשכה מגמת ההחמרה, בין היתר בגלל המלחמה הממושכת".
הוא מבהיר כי מאחר שהרשתות החברתיות והבינה המלאכותית תופסות כיום מקום הולך וגדל בחיי כולנו, “האתגר המרכזי אינו להילחם בטכנולוגיות החדשות, אלא לפתח ידע, מיומנויות והרגלים של גלישה בטוחה ושימוש מושכל במסכים, באופן שיאפשר לשמר איזון בריא בין העולם הדיגיטלי לבין מפגשים חברתיים, פעילות גופנית, מעורבות בקהילה ופעילויות פנאי שהן המפתח לצמצום ההתמכרות”.
ד"ר אודט סלע, מדענית ראשית במשרד החינוך, אומרת כי "בשנת הלימודים תשפ”ז יורחב האיסור על שימוש אישי בטלפונים במהלך יום הלימודים גם לחטיבות הביניים. ההחלטה נשענת על הצטברות של ידע מחקרי מהארץ ומהעולם בנוגע להשפעות של שימוש בלתי מבוקר בטלפונים חכמים על סביבת הלמידה, הקשב והריכוז, האינטראקציות החברתיות והרווחה של ילדים ובני נוער".
עינב לוק, מנהלת השירות הפסיכולוגי-ייעוצי במשרד החינוך, מציגה את הצד החשוב של השימוש בטכנולוגיות: “נתוני המחקרים לאורך השנים מעידים על עלייה מתמדת בהיקפי השימוש במסכים וברשתות החברתיות. מדובר במגמה שהחלה עם פרוץ מגפת הקורונה והעמיקה לאורך שנות המלחמה. למערכת החינוך, לצד ההורים, תפקיד משמעותי בהקניית כלים ומיומנויות להתנהלות מושכלת במרחב הדיגיטלי. שימוש מאוזן במסכים חיוני לפיתוח מיומנויות חברתיות ורגשיות, בהן ביסוס יחסים, טיפוח תקשורת בין-אישית, חיזוק האמפתיה, וביסוס הדימוי העצמי”.
הגבלות על שימוש בטלפונים גם לחטיבות הביניים. ד"ר אודט סלע
הקרב הגדול בנושא, כאמור, מתקיים בבית. "הילדים מול המסכים מרגע שהם חוזרים מבית הספר ועד הערב, ובימי חופשה מהבוקר עד הערב – כשאנחנו חוזרים מהעבודה וסוגרים את הטלפונים שלהם תוך משא ומתן", מספרת אמא לשלושה ילדים בני שמונה, 11 ו-14, "עם הילד הבכור הצלחנו לעכב את הכניסה לעולם המסכים. הוא היה האחרון בכיתה שקיבל טלפון נייד. הצעיר נחשף למסכים בגיל ארבע. זה נושא מורכב. שלושתם ילדים סקרנים וחכמים, שהתקבלו למסגרות מצטיינים או מחוננים, ואין לי ספק שהנגישות למידע תרמה להתפתחות שלהם. הילד הצעיר, למשל, למד כבר בכיתה א' לקרוא ולכתוב באנגלית ברמה גבוהה, בין היתר מתוך רצון להבין משחקים שאליהם נחשף במסכים. אנחנו רוצים עבורם ילדות כמו שלנו, עם טיולים בטבע, משחקי כדור, מפגשים עם חברים ורכישת ידע דרך חוויות, אך זה מאבק אבוד. לעולם שבחוץ קשה להתחרות בריגושים שהמסך מציע בכל שנייה. ואנחנו עדיין מחפשים את האיזון, אבל כהורים, צריך להודות: אנחנו לא יכולים להמשיך להחזיק את הטלפון ביד ובאותה נשימה לנזוף בהם שיעזבו את שלהם. גם לנו יש אחריות".
