עכשיו אפשר באמת להיות רגועים. שיירת שר הביטחון וראש הממשלה החלופי בני גנץ תכלול מלבד כלי רכב שיפתחו עבורו ציר בתנועה על כבישי ישראל העמוסים, כלי רכב מאספים שישמרו לבל יתקרב אליו מישהו שלא לצורך, גם שתי לימוזינות משוריינות מדגם אודי A8, מכלי הרכב המתקדמים, הבטוחים והיקרים בעולם. השיירה הזו אמורה לפרוץ את קיר המכוניות העומדות על צירי תנועה מרכזיים באמצעות כריזה רועמת והבהובי אורות מפחידים, בזמן ששר הביטחון מנמנם קלות על ריפודי עור משובחים ונושם אוויר צלול וקריר אותו הוא מווסת עצמאית באמצעות מסך מגע מתוחכם.
לא רחוק משיירתו היקרה שעלותה מוערכת בכ-23 מיליוני שקלים, ממש על המדרכה לצדה תחלוף מדי פעם, יזיעו ישראלים בתחנות אוטובוס ללא צל. בין כלי הרכב שיידרשו לנוע הצדה לכבוד השיירה, יהיו גם אוטובוסים צפופים, מזוהמים ומזהמים, שאיחרו להגיע ובכל זאת נעים במהירות שאינה עולה על 20 קמ"ש במרכזי ערים פקוקים. אם תרצו, מהדוגמאות היותר מקוממות של נתק בין השררה והשובע של אדם הממתין לתפקיד שדורש ליווי כזה, והאזרח הפשוט ברחובות ישראל, זה שמתמודד מדי יום עם משבר חמור בתחבורה הציבורית.
החזקת רכב - ובוודאי שניים - היא פריבילגיה שישראלים רבים לא יכולים להרשות לעצמם, ומשכך אין להם ברירה אלא להסתמך על שירותי תחבורה ציבורית. לפי נתוני הלמ"ס, ל-72% מהישראלים יש רכב, אך בקרב העשירון התחתון ל-59% מהם אין. בקרב משפחות העשירון השלישי למשל, לכמעט מחציתן אין. במשפחות העשירון השני ל-40% אין רכב.
רכב נוסף שיסיע שני מבוגרים העובדים במקומות שונים כי בתחבורה ציבורית אי אפשר? רק 26% מהמשפחות בישראל מחזיקות בשני רכבים. הן, וכעת גם ראש ממשלה חלופי. מי לא זכאי לשני כלי רכב פרטיים? גם בעשירון העליון רק 50% מהמשפחות מחזיקות בשני כלי רכב. בעשירון התחתון, שם ההכנסה נטו למשפחה עומדת על 5,424 שקלים, פחות מ-5%.
אילו היינו חיים במדינה מערבית מודרנית, ספק אם היה צורך בשני רכבים, אפילו באחד. כי הייתה לנו תחבורה ציבורית נקייה, מהירה, נוחה וזולה לבחור בה. אבל אנחנו בישראל, מדינה בה נדמה שהתחבורה הציבורית מעולם לא הייתה גרועה כל כך. "איחורים כרוניים, צפיפות מעיקה, לכלוך בכל פינה, תחנות ללא שילוט, נהגים לא אדיבים, היעדר בקרה ואכיפה, חוסר תיאום בין המפעילים, נהיגה מסוכנת ובעיית נגישות לנכים". נוסעי תחבורה ציבורית היום מכירים את הבעיות האלה שהציף מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס ב-2009.
עשור מאוחר יותר מתפרסם דו"ח מבקר המדינה מ-2019, לפיו "הצפיפות בחלק גדול מאמצעי התחבורה הציבורית גבוהה, ולדברי חלק מהנוסעים בלתי נסבלת, רמת השירות הירודה מתבטאת גם בתדירות נמוכה של קווי אוטובוסים ורכבות, זמני נסיעה ארוכים הן באוטובוסים והן ברכבות, המוגדרות מהירות אך בפועל מתנהלות כרכבות פרווריות. וגם בעיית "היעדר שילוביות מספקת בין אמצעי התחבורה הציבורית השונים ונגישות נמוכה של תחנות לחלקים גדולים יחסית באוכלוסייה". 10 שנים, עשור תמים, שר תחבורה אחד בשם ישראל כץ ובכל זאת, שום דבר לא השתנה.
ועוד לא התייחסנו לאוטובוסים האיטיים, שבישראל נוסעים עוד יותר לאט. הסיבה: ישראל מדורגת בתחתית רשימת מדינות ה-OECD בהשקעה בנתיבי העדפה לתחבורה ציבורית. על אכיפה אין מה לדבר. גם אין צורך להזכיר מחסור חמור של למעלה מ-3,000 נהגים שמונע ממילא להרחיב ולשפר את השירות. ואף מילה על מה שמכונה כאן סטטוס קוו, במסגרתו אסורה התחבורה הציבורית בשבת ובחג, החלטה שאינה מעוגנת באמת בדבר למעט הבטחה מעורפלת, אך בכל זאת כולאת בבית מיליוני ישראלים נטולי רכב פרטי ומונעת מאלו שיש להם לוותר עליו.
בחזרה לשר הביטחון שרוממות החיילים בגרונו, זה המתגורר בראש העין. מציע לו לוותר ליום אחד על השיירה המהודרת והמיותרת ולהצטרף לרותי, חיילת שהמתינה יותר משעה בתחנה הסמוכה לביתו לאוטובוס בקו 477 לתל אביב. מזלה שפר עליה, כי לתחנת האוטובוס בה המתינה יש גג. לא שימושי אמנם, כי אינו מגן מהשמש הקופחת ובוודאי לא מהחום המעיק והלחות הנוסקת בקיץ. במדים ספוגי זיעה היא עלתה לבסוף על האוטובוס, התיישבה, נאנחה לרווחה וחיש קל מצאה עצמה עומדת בפקק של מכוניות פרטיות. אלה שיזדרזו בעוד רגע קט להתפתל ולפנות מקום לשיירה ממוגנת ומפוארת ובמרכזה אודי A8 חרישית ומפנקת. עם ראש ממשלה חליפי.
