בשיתוף אגד
תמצאו אותן מאחורי ההגה של האוטובוס, כיתות ההדרכה ושולחנות הניהול של המערכים הרגישים ביותר של התחבורה הציבורית בישראל. נוכחותן של מאות עובדות, בכל חלקי הארגון, אגד הוכיחה שהיא מיישמת שוויון הזדמנויות מלא. הכירו את הנשים שמוכיחות שגם במקצועות שנחשבו פעם לטריטוריה גברית, תקרת הזכוכית היא רק עוד תחנה בדרך.
כשבת-אל לוי מתיישבת בכיסא הנהגת של האוטובוס שלה, בקו העירוני, היא חשה שהיא הגיעה ליותר מיום עבודה, היא התחילה את השליחות החברתית היומית שלה. "אוטובוס היה החלום שלי, לפחות ב-9 שנים האחרונות", מספרת בת אל, נהגת אגד מסניף הנגב. אחרי עשר שנים של עבודה בתחום המזון, היא הרגישה שהיא זקוקה לשינוי. "אני פשוט אוהבת לנהוג. אני לוקחת את הנסיעה בתור טיול שבו את כל הזמן רואה אנשים וחווה דברים בתוך האוטובוס, לטוב ולרע", היא אומרת.
הקשר האישי עם הנוסעים הוא המשמעותי ביותר עבורה, היא מתארת קשר מיוחד עם נוסע כבן 80, שעולה לאוטובוס שלה מדי בוקר בדרכו למועדון הקשישים: "הוא לא מפסיק לברך אותי, אני מרגישה שבזכותו היום שלי מתחיל טוב". היא אומרת בחיוך. בתקופת המלחמה, כשהוא לא הופיע כרגיל, היא משתפת כי "הייתי עוברת שם ומחפשת אותו, רק כדי להגיד שלום ולראות שהכל בסדר ולא קרה לו כלום".
תחושת השליחות הזו עמדה למבחן מורכב במיוחד בתקופת המלחמה, שהביאה איתה מתח לא מבוטל לעבודתה בשטח. אך למרות הלחץ והחששות הטבעיים, בת-אל מעידה כי הגב המקצועי שקיבלה מהארגון איפשר לה להמשיך בשגרה: "נתנו לי תחושת ביטחון מטורפת", היא מספרת, "ענו לכל שאלה ותמיד היו שם בשבילי". הידיעה שהיא לא לבד, אפשרה לה להשאיר את הדאגות מחוץ לאוטובוס ולהתמקד בשירות בלב שלם. "אנחנו נוהגים כדי לשמור עליכם שתחזרו לבית שלכם, אנחנו באמת עושים את זה מאהבה", היא מסכמת.
"רציתי מקום שבו אוכל להרחיב את הלב ולהרגיש בעננים"
אריאלה דרעי, (58), תושבת קריית מוצקין, אמא לשלושה, סבתא לחמישה וסבתא-רבתא לנינה, אך אל תתנו לזה להטעות אתכם – היא מגדירה את עצמה כ"שדה" שתמיד אהבה את יוצא הדופן. לפני שהגיעה לאגד, היא עבדה כשליחה על אופנוע, נהגה באמבולנס ובמשך שנתיים עבדה במעון לנשים מוכות. "הרגשתי שאני עושה טוב אבל אני נסגרת", משחזרת אריאלה את הרגע שבו החליטה לעשות שינוי בחיי העבודה שלה, "הייתי במקום סגור וזה לא היה אני. רציתי מקום שבו אוכל להרחיב את הלב ולהרגיש בעננים".
המעבר לנהיגה פתח עבורה עולם שלא הכירה קודם לכן. "בחיים לא קמתי בבוקר כמו שאני מתעוררת לעבודה הזו", היא מעידה בחיוך, "אני מקדימה בשעה, נהנית מהשיח עם הנוסעים ודואגת לכל אחד מהם באופן אישי".
עבורה, הנהיגה היא הזדמנות להפגין אכפתיות – אם זה להמתין לנוסע מוגבל שישב בבטחה או לחייך לכל מי שעולה בדלת. לצד הסיפוק הרגשי, היא מציינת לטובה גם את היציבות והתנאים באגד: "אני מרגישה שאני מעל הממוצע. עבדתי בעבר 12 שעות קשות בשביל אותו שכר שאני מרוויחה פה בשבע שעות".
תחושת השליחות של אריאלה עמדה למבחן הקיצוני ביותר תחת אש. במהלך המלחמה, כשהיא עם אוטובוס מלא בנוסעים, נשמעה אזעקה. בתושייה וקור רוח, היא פעלה בדיוק לפי ההנחיות. "דאגתי קודם כל שהרכב יעמוד במקום טוב ולא יפריע, ואז הנחתי והפצרתי בנוסעים שירדו ויתמגנו במקלט".
רגעים ספורים לאחר שסגרה את דלת המקלט, נשמע פיצוץ אדיר. הייתה נפילה מטרים ספורים מהאוטובוס ורסיסיו ניפצו את כל הזכוכיות. "היה לי חשוב לא להשאיר אף אחד מאחור, לא הייתי יכולה לחיות עם זה", היא אומרת.
החוויה המטלטלת הזו רק חיזקה אצלה את ההבנה שהיא נמצאת במקום הנכון. "זה מקצוע כיפי לאדם שיכול להשיג ממנו הנאה, אומץ וביטחון", מסכמת אריאלה, שמחכה בכל יום מחדש למשמרת הבאה.
היא רואה בעבודתה הזדמנות לטעום את העולם ולנסות דברים חדשים, ומעודדת נשים אחרות לזהות את נקודות החוזק שלהן ולא לחשוש מהכלי הגדול. "אל תתנו לאף אחד להגיד לכן שזה לא המקום שלכן", היא מצהירה, "אם יש לך את זה – את פשוט תפרחי כאן".
"מגלות את עצמן מחדש מאחורי ההגה"
מי שאחראית על איתור אותן נשים ומלווה אותן בצעדיהן הראשונים היא לירון פינקל, אחראית הגיוס במכללות של אגד. "הנשים שמגיעות אלינו מחפשות בדרך כלל שינוי עמוק", רובן מגיעות אחרי שנים בעבודות שוחקות ופיזיות עם שכר נמוך וללא אופק מקצועי", היא מסבירה.
לדבריה, המפגש עם כלי הרכב העוצמתי מייצר אצלן תהליך של גילוי עצמי: "הן פתאום מבינות שהן יכולות לשלוט ב'מפלצת גדולה' כזו ולוקחות אחריות על חייהם של עשרות נוסעים בכל נסיעה. זה מעניק להן תחושת משמעות אדירה שלא חוו במקומות עבודה קודמים".
השינוי בקריירה מייצר להן גם שדרוג משמעותי בתנאים הסוציאליים, שחורגים מעבר למה שמוגדר בחוק. "אנחנו מעניקים יציבות תעסוקתית ושכר שמאפשר לחיות בכבוד. זה כולל ביטוחי בריאות ושיניים פרטיים שמתרחבים גם לבני המשפחה", היא מפרטת.
כבר משלב ההכשרה פינקל מספרת כי "הנשים הופכות ישר לקליקה אחת תומכת. הן מחליפות חוויות, משתפות בסיפורים מהדרך והופכות לחברות אמת לחיים". לדבריה, באגד שמים את הדגש על יצירת מעטפת תומכת שמסייעת גם בהתמודדות עם חששות מהכביש או אירועים חריגים: "אנחנו נותנים להן את כל הכלים – מלחצני מצוקה ומוקד פעיל 24/7 ועד להכשרה על התמודדות עם סיטואציות של אלימות. הן עולות לקו כשהן יודעות בדיוק מה לעשות בכל שלב". היא מספרת שההכשרה נעשית בהדרגה ובסביבה מבוקרת: "אנחנו מזמינים אותן לימי חשיפה כדי להכיר את סביבת העבודה מקרוב".
למרות שהממוצע נע סביב גילאי 45–55, פינקל מדגישה שהדלתות פתוחות לכל אישה שמעוניינת בכך. "יש לנו נשים שחצו את גיל 60 ומגיעות כדי להבטיח לעצמן עתיד ופנסיה בכבוד". היא אומרת ומסכמת: "זה מקצוע שחבל לוותר עליו. הנשים הללו לא רק מסיעות נוסעים, הן מסיעות את עצמן לעבר עתיד בטוח וטוב יותר".
בשיתוף אגד
פורסם לראשונה: 10:24, 23.04.26
