בשיתוף קבוצת צ'מפיון
צ'מפיון - איציק שאשו ועודד קרמר
(צילום: ירון שרון, הפקה: ניצן כהן)
יש לא מעט דרכים ללמוד משהו על הישראלים, אבל כנראה שאחת המדויקות שבהן היא להסתכל על איך הם נוהגים, ובעיקר לשאול אותם מה הם באמת חושבים על הנהיגה כאן. סקר חדש של צ'מפיון מוטורס ניסה לעשות בדיוק את זה: לא לבדוק רק העדפות לגבי רכבים, אלא להבין את כל מערכת היחסים של הישראלים עם הנהיגה עצמה - מה הם חושבים על עצמם כנהגים? מה מעצבן אותם בכביש? מה משמח אותם? איך הם מתנהגים בפקקים? ואפילו מה תמיד חייב להיות אצלם באוטו?
בפודקאסט שצולם כולו בתוך רכב, איציק שאשו מראיין את עודד קרמר ומעמת אותו עם תוצאות הסקר. אחת השאלות הראשונות שנבחנות היא איזה ציון נותנים הישראלים לעצמם כנהגים? עוד לפני שחושפים את התוצאה, האווירה ברכב ברורה: בישראל, כך רומז שאשו, צניעות היא לא בדיוק התכונה שמובילה אותנו על הכביש. קרמר, מצדו, בכלל מעניק לעצמו בחיוך ציון 12, ומנחש שנהגי ישראל יתנו לעצמם 9.2. בפועל, התוצאה מעט פחות מופרזת - אבל רק מעט: הישראלים מעניקים לעצמם ציון ממוצע של 8.5 מתוך 10.
הנתון הזה אולי נשמע גבוה, אבל הוא נהיה מעניין באמת כשמעמידים מולו את התשובה לשאלה הבאה: איזה ציון נותנים נהגי ישראל לשאר הנהגים שעל הכביש? כאן כבר מתברר הפער הקלאסי בין האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו לבין האופן שבו אנחנו שופטים את כל השאר. אם לעצמנו אנחנו מחלקים ציונים נדיבים, לאחרים אנחנו הרבה פחות סלחנים. הציון הממוצע שנתנו המשיבים ליתר הנהגים בישראל הוא 5.1 בלבד.
הפער הזה, בין 8.5 לעצמי ל־5.1 לאחרים, הופך כמעט מיד למוקד הקומי של השיחה. שאשו וקרמר מתעכבים בדיוק על הסתירה הזאת: מצד אחד כמעט כל נהג ישראלי משוכנע שהוא נוהג מצוין, מצד שני נדמה לו שכל מי שסביבו על הכביש הוא הבעיה. קרמר אפילו מסכם את זה דרך דימוי מדויק למדי: כמו שהגמל לא רואה את הדבשת של עצמו, כך הנהג הישראלי לא תמיד רואה את הדאבל־פארקינג של עצמו.
נהגים נוסטלגיים
אבל הנהיגה בישראל היא לא רק מקור לתסכול, אלא גם, באופן מפתיע, מקור להנאה. כשצ'מפיון מוטורס שאלה עד כמה הישראלים אוהבים לנהוג, התוצאה הייתה גבוהה במיוחד: 83% מהנשאלים אמרו שהם אוהבים לנהוג. זה אולי נשמע מפתיע במדינה של פקקים, עומסים, חיפושי חניה ונסיעות ארוכות לעבודה, אבל דווקא בתוך המציאות הזאת עולה מהסקר תמונה מורכבת יותר: ישראלים אולי מתלוננים הרבה על הנהיגה, אבל עדיין נהנים ממנה.
גם בשיחה עצמה מנסים השניים להסביר את הסתירה הזאת. אולי, מציע קרמר, זה דומה לאופן שבו אנחנו זוכרים חוויות קשות אחרות: בסוף נשארים עם הזיכרונות הטובים יותר. הנהג הישראלי לא תמיד זוכר את שלוש השעות שעמד בפקק או את הרגע שבו נשבע שלא ייכנס שוב לאוטו, אלא דווקא את אותה נסיעה טובה ונדירה שבה הכביש היה פתוח, המוזיקה הייתה נכונה, והייתה תחושה קצרה של חופש. במילים אחרות, גם כשמדובר בנהיגה, ייתכן שאנחנו זוכרים את החוויה דרך הרגעים היפים יותר שלה.
הסקר בדק גם אם הישראלים מעדיפים לנהוג לבד או עם אנשים נוספים ברכב? כאן עולה נתון שאולי יישמע מוכר לרבים: 55% מהמשיבים אמרו שהם מעדיפים לנסוע לבד, לעומת 35% שאמרו שהם מעדיפים לנהוג עם בן או בת הזוג. גם סביב הנתון הזה מתפתחת בשיחה דינמיקה משועשעת במיוחד. קרמר מודה שלמרות חיי הנישואים הארוכים שלו, ברמה העקרונית הוא מעדיף לנהוג לבד: בלי הערות, בלי בקשות לעצור, בלי ויכוחים על התחנה ברדיו ובלי מישהו שיושב לידו ומפעיל "ברקס וירטואלי" בכל פעם שנדמה לו שמתקרבים קצת יותר מדי לרכב שלפנים.
ומצד שני, גם לנסיעה משותפת יש השפעה ברורה על ההתנהגות. ברגע שיש ליד הנהג עוד אדם - ובוודאי בן או בת זוג - הנהיגה נעשית מודעת וזהירה יותר. השיחה נוגעת גם ברגע המוכר להורים, שבו פתאום יושבים ליד ילד שכבר נוהג בעצמו, ומגלים עד כמה מלחיץ לעבור מההגה למושב שלצד הנהג.
ערוכים לכל תרחיש
כחלק מהניסיון למפות את יחסי הישראלים עם הרכב, הסקר בדק גם אילו דברים הנהגים מרגישים שחייבים להיות אצלם באוטו. הנתון הבולט ביותר הוא גם אחד המשעשעים: 84% מהנשאלים אמרו שנייר טואלט הוא פריט קבוע ברכב שלהם. במקום השני נמצאים משקפי שמש, שגם הם, כך נראה, הפכו לחלק בלתי נפרד מערכת הנהיגה המקומית.
בפודקאסט, הנתון על נייר הטואלט הופך מיד לבדיחה על הישראליות עצמה - על הנטייה להיערך לכל תרחיש, על תרבות החירום המקומית, ואפילו על הרפלקס הלאומי לאגור דווקא את המוצר הזה ברגעי אי-ודאות. במקביל, קרמר מזכיר שבאצלו באוטו יש כמעט תמיד גם פריטים אחרים שמצטברים בדרך, כמו שקית בגדים לתרומה שעדיין לא הגיעה ליעדה. וכך, דרך הפרטים הקטנים, נבנית תמונה של הרכב הישראלי לא רק כאמצעי תחבורה, אלא כמרחב חיים קטן שמתמלא בחפצים, הרגלים ואלתורים.
עוד קטגוריה משעשעת במיוחד שנבדקה בסקר היא "אסונות ניקיון" בתוך הרכב - אותם רגעים קטנים אך טראומטיים שכל נהג מכיר. התשובות כאן משקפות היטב את החיים עצמם: 51% אמרו שמשקה דביק שנשפך באוטו הוא אסון הניקיון הנפוץ או המטריד ביותר, ואילו 33% ציינו ילד שמקיא ברכב. בשיחה, קרמר מתעכב על ההבדל בין הלכלוך עצמו לבין החוויה שנלווית אליו: משקה שנשפך הוא מטרד, שוקולד שנמרח הוא סיוט, אבל ילד שמקיא באוטו הוא כבר אירוע מורכב באמת - גם רגשית, גם הורית וגם לוגיסטית. פתאום הנהג צריך לתפקד בו זמנית כהורה, כמטפל וכמי שמבין שבתוך שניות הרכב כולו עבר טראומה.
ולבסוף מגיעה גם השאלה שאולי הכי מתבקשת כשמדברים על כבישי ישראל: מה הכי מעצבן את הנהגים? כאן נרשם קונצנזוס ברור. 39% מהמשיבים אמרו שהדבר שהכי מרגיז אותם הוא נהגים שחותכים נתיב – בפקק, ברמזור או בכל מצב אחר שבו מישהו מחליט שהזמן שלו חשוב משל כולם. הנתון הזה מקבל בשיחה חיזוק רגשי מידי: קרמר מתאר את הזעם המוכר כל כך על מי שנדחף ברגע האחרון, ועוד יותר על מי שעושה את זה בלי להרים יד קטנה של תודה.
במקום השני, אם כי בפער גדול מאוד, נמצאים עם 15% הנהגים ש"זוחלים" בנתיב השמאלי. גם כאן השיחה לוכדת היטב חוויית נהיגה ישראלית בסיסית: התחושה שהנתיב השמאלי נועד לעקיפה ברורה, אבל שלא כל הנהגים בכביש באמת מתייחסים אליו כך. התוצאה היא לא רק עיכוב תנועתי, אלא גם תסכול כמעט עקרוני.
ובכל זאת, לצד כל הביקורת, הכעס והציניות, השיחה מסתיימת בטון מעט מפויס יותר. אולי משום שבסופו של דבר הסקר הזה חושף לא רק את החסרונות של הנהג הישראלי, אלא גם את העובדה שכולנו, פחות או יותר, חווים את הכביש בצורה דומה. כולנו נהנים מאותם רגעים קטנים של נסיעה טובה, מתעצבנים מאותם טיפוסים, שומרים פחות או יותר את אותם דברים ברכב, ומתמודדים עם אותם תרחישי כאוס קטנים.
בשיתוף קבוצת צ'מפיון
פורסם לראשונה: 16:39, 10.03.26
