בשיתוף קבוצת צ'מפיון
יש משהו מיוחד ביחס של הישראלי לרכב שלו. זו לא רק אהבה (83% מצהירים שהם אוהבים לנהוג) זה יותר מזה. זה קשר מורכב, כזה שכולל מחויבות אבל גם ויתורים. הרכב הישראלי חי חיים עמוסים: הוא עומד בפקקים, מטפס בהרים, שוקע באבק המדבר וגם זוכה לנס פך השמן (למנוע) בטיפולים תקופתיים.
בשביל להבין את הסיפור של , קבוצת צ'מפיון, הכוללת את צ'מפיון מוטורס, יבואנית מותגי פולקסווגן, סקודה, Audi, פולקסווגן מסחריות, סיאט ו-CUPRA בישראל וכן את חברת הליסינג פרי ואת חברת הטרייד־אין אוטודיל - ערכה סקר בדצמבר האחרון בקרב נהגים ישראלים, במדגם מייצג של כלל אוכלוסיית הנהגים בישראל, ומה שהם סיפרו יכול להפתיע.
אז איך אנחנו מטפלים ברכב שלנו? תלוי מתי נולדנו
חלק מהיופי של הרכב הישראלי הוא הפער בין האהבה לנהיגה לבין המחויבות לתחזוקה. 59% מהנהגים מקפידים מאוד על טיפולים תקופתיים - מגיעים בדיוק במועד, בדיוק בקילומטראז' הנכון. הם יודעים שהרכב הוא השקעה, שהוא צריך להחזיק עוד כמה שנים, ושאם לא מטפלים בו עכשיו - משלמים על זה אחר כך.
לצידם, יש 33% נוספים - אלה שמשתדלים, באמת משתדלים, אבל לפעמים... חורגים קצת. שבוע פה, כמה מאות קילומטרים שם. "זה לא כל כך נורא", הם אומרים לעצמם, "אגיע לזה בשבוע הבא". והשבוע הבא הופך לשבועיים והטיפול שהיה צריך להיות בפברואר קורה במרץ.
עוד גורם מעניין בכל הנוגע לטיפולים - מתברר שהגיל משחק תפקיד. בני 65 ומעלה מקפידים הרבה יותר – 77% מהם לא יחמיצו טיפול. לעומתם, בקרב בני 25-34 רק מחצית מקפידים באמת. נראה שצריך כמה שנים על הכביש, כמה תקלות בלתי צפויות, כדי להבין שמרכז השירות הוא לא אויב - הוא בן ברית.
ואיפה הולכים לטיפול? 74% בוחרים רק במרכזי שירות מורשים. מתוכם, 43% נשארים נאמנים למרכז שירות מורשה של היבואן - זה המקום שמכיר את הרכב הכי טוב, גם אם לא תמיד הכי זול. 31% מהנהגים מעדיפים מוסך מורשה של משרד התחבורה - פשרה טובה בין מקצועיות למחיר. רק מעטים מוכנים להסתכן ולהגיע למוסך לא מורשה. אז הרכב הישראלי אולי לא תמיד מקבל טיפול בזמן, אבל כשהוא מקבל, מדובר בטיפול טוב.
כשהגלגל מתפנצ'ר, האגו מתנפח
דמיינו את המצב: אתם נוסעים בכביש, ופתאום - בום - תקר בגלגל. מה עושים? התשובה תלויה, כנראה, גם במגדר. 68% מהגברים אומרים שהם יחליפו את הגלגל בעצמם. זה לא בהכרח אומר שכולם עושים זאת בפועל ולא מתקשרים לאחד מארגוני הסיוע, אבל יש כאן רצון - או אולי אגו - להראות שהם יכולים. לעומת זאת, רק 8% מהנשים אמרו שיעשו זאת בעצמן. 48% יפנו לבן זוג או בן משפחה, ו-38% יזמינו שירותי דרך. האם זה סטריאוטיפ? אולי. האם זה משקף גם מציאות? כנראה.
איפה נמצאת הנורה האדומה שלכם?
יש שני סוגי נהגים בעולם: אלה שממלאים דלק כשהמיכל מגיע לחצי, ואלה שחיים על הקצה. 59% מהישראלים שייכים לקבוצה הראשונה - הזהירים, המתוכננים, אלה שלא רוצים להסתכן. 35% מחכים שנורת הדלק תידלק ויש 6% אמיצים - או השוטים, תלוי איך מסתכלים על זה - שנוסעים "על אדים" עד הרגע האחרון. במבחן התוצאה, 83% מהנהגים הישראלים מעולם לא נתקעו בלי דלק. גם האמיצים יודעים את הגבול - הם פשוט מוכנים לחיות קרוב אליו.
פרקטיות מעל הכל
הרכב הוא לא טלפון שמחליפים כל שנתיים - זו השקעה של שנים, משהו שאיתו מבלים שעות כל יום. ובכל זאת, כשמגיע הזמן להחליף, לא כל הישראליים מרגישים מחויבות למותג. הישראליים מוכנים להסתכל מסביב, לשמוע הצעות, לשקול אופציות ולבסוף רבע מהישראלים נאמנים למותג הרכב שלהם וירכשו אותו שוב.
בממוצע, הישראלים מחליפים רכב כל 6 שנים, כאשר 42% אומרים שהם מחליפים "מתוך רצון להתחדש". זה לא שהרכב נשבר, זה לא שיש בעיה - פשוט הגיע הזמן למשהו חדש. הנתון הזה חושף משהו מעניין על האופן שבו הנהג הישראלי רואה את הרכב שלו: זה כלי תחבורה מעשי, לא סמל סטטוס או הצהרת זהות. גם רכב, כמו בגדים או רהיטים, זקוק לריענון. זה לא רומן עם מותג או מחויבות למשהו אחד - פשוט "הגיע הזמן למשהו חדש".
והאם קונים חדש או משומש? התשובה מעניינת: נהגים עם רכב חדש בבעלות פרטית מפתחים קשר רגשי חזק יותר - 65% מהם מדווחים על חיבור רגשי לרכב, לעומת 57% בקרב בעלי רכבים משומשים. "חדש" לא רק בריח ובמראה - הוא גם בתחושה. אבל גם למי שבחר במשומש, הקשר עדיין חזק ואמיתי.
אבל איך הנהגים הישראלים בוחרים את הרכב החדש? 54% סומכים על המלצות של חברים ומשפחה יותר מכל מקור אחר. שיטת "הדוד שמבין ברכבים" עדיין חזקה מאוד בישראל. 50% מתייעצים עם מוסכניק או איש מקצוע. זו הבעת אמון באנשים על פני מותגים, חוויה אישית על פני קמפיין פרסומי. הישראלי סומך יותר מהכל על האנשים שהוא מכיר.
מי בעצם מחליט?
רכישת רכב היא החלטה משפחתית, נכון? אז זהו, שלא תמיד (ותלוי את מי שואלים). 61% מהגברים מצהירים שההחלטה שלהם בלבד - הם בוחרים, הם מחליטים. לעומת זאת, רק 31% מהנשים אומרות את אותו דבר. מהצד השני של המטבע, 45% מהנשים אומרות שההחלטה משותפת, לעומת שליש מהגברים. כלומר, חלק מהגברים מצהירים על כך שההחלטה שלהם בלבד, בזמן שהנשים שלהם מצהירות על החלטה משותפת. מי מהם מייפה את המציאות? ניתן לכם לנחש בעצמכם.
וכמה זמן לוקח לרכוש רכב בישראל? כשלושת רבעי מסיימים את התהליך עד חודש ורק לחמישית לוקח מעל חודש. מעמד סוציו אקונומי גבוה או נמוך סוגרים עסקה מהר יותר בהשוואה למעמד סוציו אקונומי בינוני, שנראה שיש להם יותר זמן להתלבט בין האפשרויות. כמו במקרים רבים בחיים, גם בבחירת רכב חדש הישראלים לא אוהבים להתמהמה. יש רעיון ברור, יש יעד ויש את הדוד שמבין ברכבים שכבר נתן את ההמלצה שלו.
המהפכה החשמלית שעדיין לא הגיעה - והפשרה ההיברידית
הובטחה לנו מהפכה. רכבים חשמליים בכל מקום, עתיד ירוק, סוף עידן הדלק המאובנים. אבל כשמגיעים לכביש הישראלי, הסיפור קצת אחר. 39% מעדיפים רכב היברידי הפשרה המושלמת. לא צריך לדאוג לטווח, לא צריך לחפש עמדת טעינה, אבל עדיין מקבלים חיסכון ויעילות.
ובכל זאת, 29% עדיין דבקים בבנזין. "זה עובד, זה מוכר, למה להסתבך". רק 13% מוכנים לקפוץ לעולם החשמלי המלא ו-16% יבחרו בהיברידי נטען (פלאג אין). הישראלי רוצה את היתרונות של שני העולמות - וההיברידי נותן לו בדיוק את זה. לא צריך להיות מהפכן כדי לחסוך.
בסופו של דבר - זה רק רכב. או שלא?
הרכב הישראלי הוא מראה למי שאנחנו. הוא מקבל טיפול, אבל לא תמיד בזמן. הוא נרכש אחרי התייעצות עם הדוד שמבין. מוחלף כל 6 שנים, לרוב מתוך רצון להתחדש ולא מתוך הכרח.
ובסוף, כשהרכב עושה את העבודה שלו - מביא אותנו לעבודה בבוקר בבטחה, אוסף את הילדים מהגן, נוסע איתנו לטיול בסוף שבוע - אנחנו לא צריכים יותר מזה.
בשיתוף קבוצת צ'מפיון
