דווקא בימים אלה, בהם כל מה שמעסיק אותנו קשור לנגיף קורונה זעיר שעצר בבת אחת את העולם ומשנה לחלוטין את המציאות בה אנו חיים, חשוב לזכור כי היו חיים לפני המגפה, ויהיו גם אחריה. באותה מידה אפשר להניח שהיומיום הבלתי נסבל בעוטף עזה, מציאות בלתי אפשרית של חיים תחת הפגזות ללא הפסקה שמרבית הציבור מכירה מרחוק רק מדיווחי התקשורת, יחזור ברגע שהקורונה תיעלם.
(רועי עידן)

יחזור גם עבור הילה פנלון, חקלאית ממושב נתיב העשרה שמוצאת ברכיבה על אופנוע סוג של נחמה, בריחה משחררת מהגיהנום עמו היא נאלצת להתמודד כבר שנים ארוכות. "לא פעם אתה מוצא את עצמך בתחושה שהחיים סוגרים עליך. יש רקטות, ירי, פיצוצים, תחושה של סגירות נפשית ופיזית בתוך ממ"ד. כדי לצאת מהמצב הזה ולאפס את עצמי אני עולה על האופנוע. הרכיבה עליו מחזירה כוחות, מחזירה שמחה. זו התרפיה שלי, מרכז החוסן שלי", סיפרה לנו רק לפני שבועות ספורים. וגם עכשיו, כדאי מאוד להקשיב לה.
"מבחינתי יותר מסוכן שהאש תכלה את חיי, מאשר לנסות ולהילחם""מבחינתי יותר מסוכן שהאש תכלה את חיי, מאשר לנסות ולהילחם"
"מבחינתי יותר מסוכן שהאש תכלה את חיי, מאשר לנסות ולהילחם"
(צילום: רועי עידן)
מאיפה מגיעה האהבה לעולם הדו-גלגלי?
"עבור מי שגר במושב, אופנועים זה תמיד איכשהו ברקע. תמיד היו לנו כל מיני טוסטוסים שעדיין אסור לספר עליהם. אבל האהבה לאופנוע התחילה כשהייתי צעירה. יום אחד הכרתי בחור עם אופנוע, אהבה ממבט ראשון, לא עם הבחור. ומרגע שנחשפתי לעולם הזה, מרגע שהתנסיתי זה הפך לחלק ממני.
הרגשת בנוח להיכנס לעולם האופנוענות בעל האופי הגברי?
"כשנכנסתי לפני מיליון ומשהו שנה לתוך העולם הזה, היו מעט מאוד נשים וזה לא היה מובן מאליו", משחזרת פנלון. "לשמחתי, היום יש הרבה יותר נשים ואופנוע לא מקושר למגדר מסוים. בעבר זה לא תמיד היה כל-כך ברור. הייתה תקופה בה היה לי מאוד חשוב לנסות ולייצר איזושהי אמירה, שאופנוע שייך למי שרוצה לרכב עליו".
"תמיד הייתי 'מאוד מושבניקית', ומי שמאוד מושבניק, עושה מה שעושים במושבים - לגדל את האוכל של מדינת ישראל""תמיד הייתי 'מאוד מושבניקית', ומי שמאוד מושבניק, עושה מה שעושים במושבים - לגדל את האוכל של מדינת ישראל"
"תמיד הייתי 'מאוד מושבניקית', ומי שמאוד מושבניק, עושה מה שעושים במושבים - לגדל את האוכל של מדינת ישראל"
(צילום: רועי עידן)
יש לך בן ובת, גם הם רוכבים?
"היה לי ברור שאני אתן את האפשרות הזו לילדים שלי, הבן שלי למשל רוכב שטח, אני יכולה להגיד שאפילו 'מהולל'. הבת שלי כרגע בחרה שלא, אבל לא איבדתי תקווה, כשהיא תרצה זה יקרה".
מה הילדים שלך חושבים על העובדה שאת רוכבת, הם חוששים?
"מצד אחד הם מפחדים עלי ובצדק. רכיבת אופנוע זה תחום מסוכן ואי אפשר להתעלם מזה. מצד שני הם מאוד גאים בי. בכלל, להיות האמא הרוכבת שמקפיצה לפעמים את הסנדוויץ' לבית ספר על אופנוע, זה מגניב.

מלבד עולם האופנוענות, יש לפנלון אהבה גדולה בתחום אחר: חקלאות. אביה היה חקלאי ומגיל צעיר היא חולמת להקים משק משלה. כיום היא עוסקת בגידול ירקות לזרעים ונהנית מכל רגע, למרות הקשיים בעוטף. "תמיד הייתי 'מאוד מושבניקית', ומי שמאוד מושבניק, עושה מה שעושים במושבים - לגדל את האוכל של מדינת ישראל", היא מסבירה.
אין הרבה נשים חקלאיות ואופנועניות
"אני לא מרגישה פורצת דרך, אף פעם עסקתי יותר מדי בשאלות כאלה. יצא לי להרגיש לפעמים קצת יותר ייחודית, גם בגלל התגובות. וגם כי בסופו של דבר את מגיעה - בין אם למפגש של חקלאים ובין אם זה למפגש של אופנוענים - ומוצאת את עצמך אישה יחידה".


"היו כמה מקרים שחוויתי את השריפות באופן מאוד מאוד אישי""היו כמה מקרים שחוויתי את השריפות באופן מאוד מאוד אישי"
"היו כמה מקרים שחוויתי את השריפות באופן מאוד מאוד אישי"
(צילום: רועי עידן)
אבל ההתמודדות כאישה בעולם גברי, אם על אופנוע ואם בעולם החקלאות, לא מתקרבת אפילו למאבק השמירה היומיומי על השטחים החקלאיים מפני הרס מוחלט. הפצצות כבדות של רקטות, עפיפוני אש, בלוני נפץ. הראשונים בקו האש הם תושבי נתיב העשרה, וכך גם השטחים החשופים של פנלון, שכמעט ונשרפו כליל. "היו כמה מקרים שחוויתי את השריפות באופן מאוד מאוד אישי", היא מספרת. בלוני תבערה נחתו לי על חממה, המשק הפרטי נמצא ממש על גבול שמורת כרמיה שנשרפה במהלך השנתיים האחרונות שוב שוב. בעצם, האש הגיעה עד אליי".
ומה את עושה במצב כזה? איך משתלטים על השריפות האלו?
"הרבה פעמים יצא שעמדתי ליד שריפות שהחלו, ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות כדי לעצור אותן. אז החלטתי שחוסר אונים זה לא משהו שאני מוכנה לקבל ואני צריכה להיות מסוגלת להגיב לשריפות ליד הבית שלי. וזה אומר לרכוש ציוד כיבוי ולהיות הכבאית של עצמי. זה מה שעשיתי".
את ממש נכנסת אל האש לבד, מסכנת את חייך?
"מבחינתי יותר מסוכן שהאש תכלה את חיי, מאשר לנסות ולהילחם. לתת לה לשרוף את כל מה שעבדת בשבילו זה להפסיד. מי שחי בעוטף עזה חייב להיות סוג של לוחם".
איך הילדים מגיבים לכך?
"הם נולדו למציאות הזו. אין להם שום רפרנס לחיים אחרים. דור שלם של ילדים שגדל פה וחושב שרקטות שנופלות מהשמיים זה טבעי - זה מאוד עצוב".
מה מחזיק אותך אופטימית?
"התקווה שזה ישתנה, בלי תקווה אי אפשר להיות פה. אתה מאוד חזק בכל סבב, בכל מלחמה, ואחר כך יש את ההתמודדות. אתה צריך לנסות לבנות החיים שלך בחזרה ולפעמים אתה מרגיש לבד. האיום הקיומי הזה הוא הכי מפחיד, יותר מהרקטות. אני יודעת שרקטה משבשת לי את החיים. אבל אם יקרה משהו למשק החקלאי שלי, יגמרו לי החיים".
איזה עתיד את מדמיינת כאן?
"גדלתי פה כל חיי. בישוב על גבול רצועת עזה. בניגוד לילדים שלי, יש לי זכרונות גם מחיים נורמליים. אני זוכרת שהלכנו לעזה לאכול חומוס, לשוק. ואני מדמיינת שעתיד יכול להיות באיזשהו מקום כמו העבר, שנוכל להיות שוב שכנים טובים".
פרסום ראשוני: 08:55 , 03.04.20