בעקבות המוות הפתאומי של רוני אהרונוביץ, יצא לי לחשוב הרבה על מהות. מהות. זוכרים? הדבר הלא ממש מוגדר הזה שמתחבא מתחת לפוליטיקה, לפסיכולוגיה, לכוחות השוק ולכל האינטרסים למיניהם? הקומפלקס התודעתי-רגשי שקשור לתשוקה, אהבה, חיבור וערך? אז על זה חשבתי. כי במהות, נדמה לי שכולנו, כל אוהבי המכוניות והנהיגה, כולנו רוני אהרונוביץ. או לפחות היינו. עד שהמהות שלנו התלכלכה בפוליטיקה, פסיכולוגיה, כוחות שוק וכל האינטרסים.
ואז חשבתי על מבנה אישיות. והקשר שלו למהות. ועל איך האישיות של רוני עזרה לחלק מאתנו להתמודד עם הפרידה הכואבת ממנה. כי הרבה יותר קל להאשים את רוני ב"ילדותיות", "טהרנות" ו"התנשאות", מאשר לקבל את הסיאוב הבלתי נמנע שהמציאות כופה עלינו.
בעצם, לא על כולנו. ובגלל זה המפגש שלי עם רוני, אי שם בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, היה כל כך משמעותי עבורי. אני הייתי בן 30, אחרי שהמחזה הראשון שלי כבר עלה על במה ואחד הכותבים הקבועים של "זהו זה". הוא היה בן 40. העורך המיתולוגי של "טורבו" ומייסד בלתי מעורער של עיתונות הרכב הרצינית בישראל.
קראתי כל מילה שהוא כתב ב"טורבו". לפעמים יותר מפעם אחת. אהבתי את הסגנון שלו. כתיבה אישית, חושנית ומעורבת, שנשענת על נהרות של ניסיון וידע. אבל משבר שקשור מן סתם למתח התמידי שבין מהות לאישיות, הוביל אותו לעזוב את "טורבו" ולהקים את "אוטו", הוא חיפש שותפים חדשים, אני נעניתי למודעה שהוא פרסם. שלחתי לו כתבה.
עמדתי מולו במשרדי המערכת בצפון תל אביב כשהוא אמר לי שאני כותב "לא רע", ושהוא "לא בטוח אבל נדמה לו שאני יודע להבדיל בין הנעה קדמית לאחורית". שזה ממש רחוק ממחיאות הכפיים שאני אוהב ובו–זמנית גם הכי הרבה מחמאה שאפשר לקבל מרוני. אבל אז עוד לא ידעתי את זה, אז ברור שקצת נעלבתי.
אני גם רגיל שאני בסך הכול גבר גדול וגבוה, אבל הוא היה גדול וגבוה בלפחות חצי ראש. גם החיוך הציני והמלגלג שנח לו על השפתיים לא מצא חן בעיני. הוא דמה יותר מידי לשלי. אז מבחינתי זה לא התחיל הכי טוב. יותר מידי אגו בחדר.
אבל אז הוא אמר שהוא רוצה שאהיה סגן העורך שלו, כי למרות שאין לי מושג מהחיים שלי, אני אינטליגנטי. ואינטליגנציה היא דבר נדיר. אז הקידום המהיר שלי איכשהו ריכך קצת את ענייני האגו, ואפשר לנו לשקוע בשיחה על מכוניות כעל יצירות שמגשימות את רוח האדם במובן של כיסופים לחופש, לתנועה. לגילויים מסעירים של חיבור ותשוקה, וכמה זה בלתי נתפש שמאוסף ברזלים ופלסטיק בוקעת פתאום ישות מיסטית שנצמדת לאוטו ומקנה לו "נשמה". ודיברנו גם על הקשר והדמיון בין כתיבה לנהיגה. על איך בכל אחת מהן אנחנו שואפים ליצור דיאלוג דיאלקטי המצוי, ככל האפשר, על הגבול החמקמק והמעורר שבין שליטה לאובדנה.
היום אני יכול לנסח את מה שהאינטואיציה שלי גילתה לי באותו רגע: הציניות המתנשאת של רוני, הייתה, בסך הכול, שריון שהגן על היותו, במהותו, רומנטיקן בלתי נלאה. חסר תקנה. החיוך המלגלג שלו נועד, בסך הכול, לגונן על נשמה רכה. של אמן.
רוני ואני נפגשנו באמנות. הוא היה נהג שכותב, ואני הייתי כותב שנוהג. רוני אהרונוביץ היה המנטור הטוב ביותר שיכולתי לאחל לעצמי בכל הקשור לעיתונות רכב ולאתיקה עיתונאית ועל כך אני תמיד אודה לו. וגם על כך, שכל מפגש אתו, עורר לחיים את השאלה הנצחית שבין מהות, לבין שלל סרחי-העודף שאינם כזו.
תודה רוני.
