"אמרתי לך שאני לא מתאימה לזה", אני אומרת לבר, "אמרתי לך שאני שונאת להנחות, שאני סובלת מפחד במה". הקול שלי נשמע היסטרי וצווחני כשאני מדברת, ולרגע אחד אני חושבת שאני בדרך להתקף חרדה. "את תהיי מעולה", בר אומרת, יש לה דרך להרגיע אנשים כי היא פסיכותרפיסטית במקצועה, "אחותי הייתה שמחה שאת זו שמנחה את הערב הזה".
ואיך שהיא אומרת את זה, הפחד עובר ואני מתמלאת ברגש אחר - אשמה. בר היא לא רק החברה התומכת שלי, היא גם אחות שכולה מאז 7 באוקטובר. אחותה, שחר טרואן מתיאס ז"ל, נרצחה עם בעלה שלומי בממ"ד שלהם בקיבוץ חולית. באותו ממ"ד היה גם רותם, הבן הצעיר שלהם, שהיה אז בן 17. הוא ניצל כי אמא שלו גוננה עליו בגופה כשהם ריססו אותה ביריות וברימונים. שתי הבנות הגדולות היו גם בקיבוץ המותקף, בדירות הבוגרים שלהן, שם הן קיבלו את הסמס המצמרר מאחיהן הקטן: "אמא ואבא מתים, מצטער".
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן