לפני איזה שנה וחצי אושפזתי לשלושה שבועות. זה לא היה משהו מסכן חיים במיוחד, אבל זה היה משהו מספיק מזוהם כדי לחייב אשפוז ואפילו ניתוח, וככה יצא שביליתי באיכילוב יום ועוד יום ועוד יום, ומדי בוקר הגיעו הרופאים לסיור שלהם, בחנו את הזיהום שלי ופסקו "אתה נשאר איתנו", ואני אמרתי בייאוש משהו כמו: "די, בבקשה, די, אני חייב לצאת מפה", והם רק אמרו: "אתה תצא. בטוח. אבל לא יודעים מתי".
עכשיו תראו; זו לא הייתה פעם ראשונה, ובטח לא אחרונה בשנים המוזרות האלה. החיים שלי כבר נעצרו לזמן בלי ידוע בקורונה, ואז ב־7 באוקטובר, ואז באשפוז, ואז במלחמת איראן הראשונה, ואז בשנייה (והטור הזה נכתב כשהמשק עדיין מושבת. ייתכן שבזמן שאתם קוראים את זה הכל כבר מאחורינו, לפחות לסיבוב הזה) - ובכל אחת מהפעמים האלה, השורה התחתונה הייתה זהה: אני אסיר. החיים שלי על הולד. השגרה הפרודוקטיבית נלקחה ממני, והוחלפה בשגרה מנוונת ומטומטמת כלשהי שמורכבת משינה, רביצה, גלילה נואשת ואינסופית ברשתות, ריבים תכופים עם אנשים שבסך הכל רוצים בטובתי, עצבים על הקצה, פגישות זום ממושכות, ייאוש שמאיים להרים את ראשו המכוער בכל זמן, יותר מדי קלוריות, ובעיקר חוסר ודאות לגבי עד מתי זה יימשך.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן