אחרי כל כך הרבה זמן יחד, פיתחנו שנינו את היכולת לדבר האחד אל השני בחפצים. וזה מה שאני שומעת כשרן מכין לעצמו את הקפה הראשון של הבוקר. איך הארון שממנו הוא מוציא את הספל נטרק חזק מהרגיל. את הדרך חסרת הסבלנות שבה הוא בורר בין כל הספלים בארון. זו מוזיקה של נקישות שרק אני מסוגלת לקרוא בה את העובדה שהוא קם גרוע מאוד הבוקר, שעכשיו הוא כמו נמר שממש לא כדאי לי להרגיז.
אישה חכמה הייתה יודעת לא להתערב עכשיו. כל בן אדם קם עם המשא הנפשי האישי שלו בבוקר, לפעמים נדמה לי שזה מה שמפריד בין אנשים שמחים לכאלו שסובלים מדיכאון. זה כאילו שהמחשבה הראשונה שלך בבוקר היא פלט מדויק ומזוקק שנשלח אליך היישר מהילדות שלך. אתה מתעורר בלי מודעות, הרבה לפני שההיגיון שלך זוכר לקום איתך, ולשנייה אחת אתה שומע את הקול הפנימי שליווה אותך כשהיית בן חמש.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן