בתעודת הפטירה של ממשלת נתניהו השישית סיבת המוות תהיה שיבה טובה, לא חוק הגיוס. אמנם זו הייתה מחלת רקע טורדנית מיומה הראשון של הממשלה, ובכל זאת, רק מחלת רקע; כזו שפגעה באיכות התפקוד של הממשלה אבל לא בתוחלת החיים. היא צצה כבר בימי המו"מ הקואליציוני הפרוע והתאוותני ביותר שהיה כאן, כשבמקום לדרוש חוק פטור רזה וענייני בתחילת הקדנציה, הנציגים החרדים הרחיקו עם יוזמות חקיקה להפסקת ייצור החשמל בשבת ותקציבי גניזה לספרי קודש. זה הידרדר עם הרפורמה המשפטית, ששווקה על ידי יריב לוין כתרופת פלא למצוקת החרדים, עם פנטזיה על חוק יסוד לימוד תורה, אבל רק החריפה אותה. ב־7 באוקטובר והמלחמה שבעקבותיו זה הפך לפצע חשוך מרפא. במחיר הדמים הזה ובהיקף המילואים הבלתי נגמר, כל פשרה על הגיוס הפכה להיות בלתי אפשרית.
החרדים מנסים למסגר את קיצור ימיה של הממשלה בארבעה־חמישה שבועות כמשבר דרמטי. לשווא. טוב להם להאשים את נתניהו במחדלם, ולא רע לנתניהו להצטייר כמי שבלם את חוק הגיוס. אבל הציבור החרדי יודע שנציגיו הם אלו שקרסו: זו הייתה הקדנציה הטובה והגרועה ביותר שלהם. הטובה ביותר – כי הם זכו בכוח חסר תקדים, עם תלות מושלמת של נתניהו בהם, תקציבים נדיבים, שפע משרדים והילולה פרועה. ובכל זאת, גם הגרועה ביותר, כי במשמרת הזאת נרשמו התקדימים האיומים ביותר מבחינתם: תקציבים לישיבות נבלמו, מעונות היום קוצצו, צעירים חרדים נעצרו, רוב בני הישיבות כבר בסטטוס משפטי פלילי. וידם קצרה מלהושיע.
הטור המלא מחכה ב"מוסף לשבת" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
