"די כבר", אני חושבת כשהטלפון מצלצל שוב. מבעד לעיניים חצי עצומות אני מסתכלת על הצג. זה הטלפון היווני של רן, הוא שוב מתקשר אליי למרות שברור שאני לא יכולה לענות לו. לפני 40 דקות הלכתי למיטה, הייתי חייבת לחרופ קצת אחרי לילה שבו היו שלוש אזעקות, ועוד אחת מוקדם מאוד בבוקר שהזכירה לי את שעת האפס שתמיד שנאתי. ועכשיו אני מרוחה על המיטה בחדר, מתענגת על השקט הזמני שהאיראנים העניקו לנו, וגם על הסדינים הלבנים והפריכים שאיכשהו מצאתי בעצמי כוחות להחליף היום.
אני תמיד הולכת לישון כשקשה. החברות שלי צוחקות עליי שאני האישה היחידה שהן מכירות שאשכרה קיבלה צירי לידה וישר לקחה שני אדוויל וחזרה לנמנם עד שכבר אי־אפשר היה להתעלם מזה. וזו כאילו תכונה חמודה, אבל אני יודעת שיש משהו לא בריא בדרך שבה אני מיד בורחת לעבר הנהר הלבן הזה של השכחה והתרדמה, זה שהיוונים קוראים לו לתה. לפעמים אני תוהה אילו כמויות של כאב חוויתי בתור ילדה שהברירה הכי טבעית לי זה להגיד ביי־ביי לעולם ולכבות את עצמי כמו איזה מכשיר חשמלי שבור עד הבוקר, העיקר לא להרגיש את מה שזה לא יהיה.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
