יש בי צד כזה שמאפשר לי להזדהות עם כולם. אני למשל בעד ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת אסון 7 באוקטובר. זו דעתי החד־משמעית: צריך להקים ועדת חקירה ממלכתית רגילה. כמו פעם. אבל אני מבין בהחלט את אלה שחוששים שיצחק עמית הוא לא האיש לעמוד בראשה ולשלוט בה בעצמו. אני לא מסכים איתם, אבל אני מאמין לסנטימנט, מאמין לחשש. אני לא תמים ויודע שזה סנטימנט שלובה על ידי מי שאמור להיחקר ומנוצל על ידו, אבל אני לא מבטל אותו. עוד דוגמה: אני מכיר את הטענה שחוזרת כל הזמן כאילו ביבי קיבל התרעות למלחמה מראשי השירותים והתעלם מהן, וזה כנראה נכון; אבל אני מבין גם את הטענה הנגדית שאומרת שלא יכול להיות שמי שנותן התרעה למלחמה לא מוכן אליה בעצמו. זה פשוט לא מתכנס.
אני מרגיש את מה שמרגישים אלה שאומרים שזה בלתי נתפס שראש ממשלה שתחתיו נטבחו כמעט 1,200 ישראלים ביום נשאר בתפקידו, אבל מרגיש גם את מה שמרגישים אלה שאומרים שוואלה, מה שעשינו פה באיראן, סוריה, לבנון וגם עזה בשנתיים האחרונות זה מטורף.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן