יש מצב שהספר החדש של אריאל שנבל (גילוי נאות: חבר משכבר הימים ואיש של מילים שכדאי לכם לקרוא, בטח כשמדובר בספר הראשון. בספר השני אולי כבר אראה בו מתחרה ואהיה פחות נדיב איתו) מסמן את תחילת הגל הבא – ספרי פרוזה על המלחמה. "יום השישי" של שנבל הוא "ספר 7 באוקטובר" באופן הכי ישיר, וזאת למרות שהעלילה, לפחות בשליש הראשון של הספר, בכלל לא מתרחשת ביום ההוא, אלא יום אחד לפני, ב־6 באוקטובר.
וכפי שרמזתי בפתיחה, הספר עוסק בשאלה מה היה קורה אילו יכולנו לחזור לאחור ולנסות למנוע את הטבח. הגיבורה – נטולת השם – שאיבדה את בעלה בתחילת המלחמה, משתמשת בקמע משפחתי שהרמח"ל העניק לאחד מאבות אבותיה בעכו לפני שנפטר, חוזרת בזמן ליום שישי שלפני הטבח, ומנסה למנוע אותו ואת מות בעלה. הדברים משתבשים מהר מאוד באופנים בלתי צפויים, ושנבל לוקח את הקורא למסע מותח, שלמרות האלמנט הבדיוני הברור שבו, מעלה לשטח סוגיות ישראליות רבות ועכשוויות מאוד כמו הקיטוב בחברה, העובדה שכל מה שבנינו כאן לא מובן מאליו, והיכולת של הפרט להקריב עבור החברה שבתוכה הוא נמצא. בקיצור, כל מה שאני עוסק בו אישית בשנתיים וחצי האחרונות.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
