הספר החדש של אילוז אמנם נכתב לפני שלוש שנים, אבל אין בו מילה אחת שהתיישנה. במובנים רבים הוא ניבא את עוצמת המשבר בחברה הישראלית כיום. ישראל משמשת בספר מקרה מבחן למקום שבו נוצרו אידיאולוגיות פגומות כדי לעצב את משמעות החיים של בני אדם. פרט לפחד, אילוז מציינת את הטינה, שקשורה לאפליית המזרחים ולהטיה שלהם לעבר הימין הקיצוני, ואת הסלידה, שהיא תוצר הכיבוש וההפרדה בין קבוצות בחברה. שלושת הרגשות השליליים לכאורה מתערבלים לכדי רגש רביעי, אהבת האומה — רגש־העל של הפוליטיקה הפופוליסטית.
אילוז מתארת רגשות כמי שרואה דרך כל מניפולציה: "לגבי הסלידה, הנרטיבים האלה שנתניהו והשלטון הפופוליסטי שלו משתמשים בהם — הם קיימים, אבל צריך נשאים שייתנו להם ביטוי הרבה יותר מוחצן. אז למשל ישראלים יהודים תמיד החזיקו בעמדה שהייתה דומה למערב, של עליונות על הערבים וגם של איסלאמופוביה, שילוב של בוז ופחד. החיבור שהמשיחיים עושים בין דת לפוליטיקה מאפשר להחיות את הרעיונות של כהנא, ולתת להם תוקף דרך מה שאני קוראת לו יזמי גועל, או יזמי סלידה בתוך החברה הישראלית. זה מבוסס על איזושהי סלידה שכבר קיימת בין יהודים לבין ערבים.
"לא בנו מוסדות שאיפשרו באמת לקזז את הפערים בין מזרחים לאשכנזים. ואגב, הבוז למזרחים ממשיך בצורה קצת אחרת דרך הזירה הפוליטית, מכיוון שהפופוליסטים מהימין ועד הימין הקיצוני הם לא מעט מזרחים. אז אני חושבת שהעוינות ותחושת העליונות ממשיכות קצת בדרך הזאת. הטינה היא רגש מרכזי, שבגין התחיל להשתמש בו, אבל בגין תמיד נזהר להשתמש בו מבלי לפלג את העם. הוא תמיד הלך על איזה חבל דק בין לשמור אחדות לבין לשחק עם שתי הקבוצות. נתניהו הוא זה שבלי שום תסביכים הכניס רטוריקה מלחמתית בתוך הקבוצות האתניות בארץ. וזה מה שמסביר באיזשהו אופן איך נתניהו היה יכול לשמור כשבויים שלו אוכלוסייה כל כך גדולה. זה בגלל שהטינה היא פוליטיקה של הזיכרון של הכאב. הזיכרון של הפגיעה. וכשאתה עושה חזרות תמידיות, ממש כמו בתיאטרון, על הכאב הראשוני, שהוא כאב אמיתי, אז הוא הופך להיות באיזשהו שלב כאב מבוים. דרך הכאב הזה אתה שומר את המצביעים שלך".
הכתבה המלאה מחכה במוסף הספרות והתרבות בגיליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות". לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 14:00, 13.03.24
