לפני שבוע חברי יאיר שרקי בא איתי למשחק של הפועל ירושלים והיה המום ונפעם ממה שלי כבר נראה כשגרה: המעורבות של אוהדי הספורט בארץ במאבק להשבת החטופים, בהנצחת הרוגי המלחמה ובעשיית כבוד לגיבורים ולפצועים. אני כבר רגיל לכך שבכל משחק, בכל הפסקה, מצדיעים לאיזה גיבור. אני כבר רגיל לתמונתו של הירש גולדברג פולין ז"ל על חולצות האוהדים בארנה ולשירי העידוד של הקהל שמבקש להחזיר את כולם הביתה. אני רגיל לפצועים שמגיעים כאורחי כבוד לכל משחק של כל הקבוצות בארץ. אני רגיל למשפחות השכולות שמקבלות מקום של כבוד ביציעים, ולסרטונים שמועלים על המסך הגדול לזכר בניהן ובנותיהן. אבל אורח לרגע רואה, כך מתברר, לא רק כל פגע, אלא גם את היופי שיש בספורט בישראל בעידן של פוסט־7 באוקטובר.
אוהדי הספורט בישראל התבגרו מאז השבת ההיא. הם הוכיחו שהם אמנם אוהבים ספורט בכל ליבם, אבל יש כמה דברים שחשובים להם יותר. אוהדי הספורט הוכיחו שהם קהילה שתומכת בחבריה.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
