חשבתי בימים האחרונים על ניצולי השואה הראשונה, המקורית, שיצאו מהתופת הפוכים - מרוקנים מאלוהים. עבור רבים, בעיקר בקרב יהודי מזרח אירופה, שתיקתו של האל במחנות הפכה לשבר אמוני. אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, כתב: "לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לתמיד את אמונתי". הוגים יהודים ורבנים מודרניים שנאלצו להתמודד עם השאלה "איפה היה אלוהים בשואה", נטו להשאיר אותה תלויה באוויר. השורדים שהגיעו לכאן לא נתפסו בשום אופן כעדות למעשה ניסים. הם כונו "אודים מוצלים". נדיר היה למצוא ניצול אושוויץ שיאמר שאליהו הנביא היה איתו ומלאכים סבבו אותו, כמו שאמר הרבי דוד חי אבוחצירא לאביו של יוסף חיים.
בשואה הראשונה התעצבה התקומה - ה"לעולם לא עוד" הזה שעליו גדלנו. בשנייה, עם כל הרצון הטוב של ביבי לגזלט את שם המלחמה, התעצבה החזרה בתשובה, אין ספק שיצאנו ממנה הרבה יותר דתיים משנכנסנו. אולי כי אל מול ארגון איסלאמי ג’יהאדיסטי מתועב שפועל מתוקף חוקי השריעה, מה שמבקש להתרומם בגאון זו הזהות הדתית. מול האלוהים שלהם - האלוהים שלנו. רום ברסלבסקי סיפר בעדותו ששוביו דרשו ממנו להתאסלם בתמורה לתנאים טובים יותר, והוא סירב.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן