"מאז שהילד שלי נכנס לעזה, עקרו לי שיניים שהידקתי עד שנשחקו, התחלתי לסבול ממחלות חניכיים מרוב מתח", אומרת שרון, אמא ללוחם סדיר בסיירת מובחרת. "אני תכף בת 60 ויש לי תופעות של אישה אחרי לידה: השדיים שלי כואבים מאוד ועוד שנייה מתיזים חלב, וגם החצוצרות שלי עם כאבי תופת, כאילו הכנסתי את הילד שלי עם המדים שוב לרחם ואני עוטפת אותו מחדש ומגינה עליו לפני יציאה מחודשת לעולם, אבל איזה עולם? עולם שכולו מורכב מהנרטיב של העקידה שהוא בעצמות שלנו, ואני אומרת את זה גם כחילונית. להיות אמא לילד בקרבי זה האתגר הכי קשוח והכי אכזרי שהורה יכול לעבור. הורים ללוחמים שחוקים וגמורים לא רק בגלל החרדות, אלא גם כי אנחנו נמצאים באזור בנפש שמתכלל ומשקלל לכדי חוסר ידיעה את כל מה שלכאורה ידענו עד עכשיו. מצב שמפרק לנו את המושג של להיות אמא ולהיות אבא".
תסבירי, למה הכוונה? "הרי כל החיים גידלנו את הילדים שלנו באופן הכי מגונן, שמרנו עליהם מכל פגע, ופתאום מגיע גיל 18 ואנחנו שולחים אותם אל מה שעלול להיות מותם במלחמה. זה דיסוננס שמעביר אותנו טרנספורמציה שאין ממנה חזרה. אני לעד כבר לא אהיה אותו בן אדם, ולעד אשא פגיעות בגוף ובנפש. ולא רק בגלל הפחד מהדפיקה בדלת, אלא מתוך הידיעה שאני, אני שלחתי אותו לשם. הרי הוא לא הפך להיות לוחם רק בגלל שהוא רוצה, אלא גם כי אני עקדתי אותו לכך. אני הסללתי אותו לשם".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן