גאלה קוגן כבר הייתה בחנות של פאות כמה פעמים. במצבים שבהם הייתה צריכה למדוד פאות בשביל תפקידי משחק, ובתקופה שבה רצתה לכסות את ראשה כחלק מההתחזקות שהיא עוברת. אבל שום דבר לא הכין אותה לסיבה הנוכחית שהביאה אותה לחנות: סרטן מוח. "אחרי שעברתי את אמצע ההקרנות, בערך סביב הטיפול ה־20, נשר לי כל השיער בפחות משעה. זה גמר אותי. קיבלתי עזרה מכמה חברות טובות בקהילה הדוסית שמצאו לי פֵּאָנית מטורפת מבני־ברק. הלכתי גם לחנויות שאני רוכשת בהן פאות לתפקידים וזה היה נורא להיות שם כשאני במצב הזה". היא עטופה במעיל גדול ורוד וגלואו טבעי, בבית הקפה ליד הדירה שלה במרכז תל־אביב, שותה מיץ סלרי ותפוח ומטפטפת שמן אתרי לתוך כוס מים חמים. שנה וחצי של גילוי, ניתוח, אשפוז וטיפולים עברו עליה, ועוד חצי שנה של החלמה וחזרה לחיים, שעליהן היא מספרת עכשיו. "הבנתי שאין דרך לצמצם את ההקרנות, שכבר התחלתי ואהיה חייבת לעמוד בזה, ושבעזרת השם השיער יחזור. אבל לקבל את עצמי ככה? שנים אני אומרת לעצמי, דברי אלייך יפה, וכשאיבדתי את השיער לא יכולתי לראות את עצמי. ראיתי גוש כיעור שלא קשור לכלום, ולא יכולתי למצוא בכלל מקום בתוכי שאוהב אותי במראה".
איך זה באמת השפיע עלייך?
״הייתי שקופה. אף אחד לא ידע מי אני. אני מכירה את זה מהריונות, כשעליתי במשקל, אבל זה מעבר לזה, זה ממש להיות אדם אחר. וזה נהיה בלתי נסבל בעליל כשאיבדתי את השיער. אני מזל אריה, הרעמה היא משמעותית ברמת הביטחון. גם בעלי שיחיה איבד את אמא שלו לסרטן, ומשהו בקרחת לא נותן אסוציאציה טובה. הלכתי לחפש פאה כי לא יכולתי להסתובב ככה בשום פנים ואופן, לא יכולתי להקפיץ את הילדים לשום מקום. וגם ההסתתרות הייתה קשה לי".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 לילות" בגיליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות". לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 14:00, 13.03.24