דור 7 באוקטובר /
זה אולי נשמע דרמטי, אבל בתחילת המלחמה באמת חשבתי שלא יהיה לי מה להגיד יותר לעולם. עדיין כל מילה שלי מלווה בתחושת אחריות, פאדיחה, בושה, כאב לב והלם. לא עבר לי, אבל החוק הבסיסי הזה, שהחיים ממשיכים, חזק יותר מהכל.
עכשיו אני סקרנית בעיקר ממה שהולך לקרות כאן בשנים הבאות. האם נהיה דור 7 באוקטובר, כמו שאבא שלי הוא מהדור של יום כיפור? כמו שסבתות הן דור שני או ראשון לשואה? מה זה יעשה לתרבות שלנו, להווי שלנו, לחיים שלנו? האם הם ימשיכו, עם תוכניות הריאליטי והצפירות בכביש והממשלה והמסים והפילוג ויוקר המחיה, או שנצא מזה עם ישראל חדש?
תאילנד פינת עזה /
כמו שכל אחד זוכר איפה הוא היה כשמגדלי התאומים קרסו, או ברצח רבין, לכל אחד יש גם את סיפור 7 באוקטובר שלו - אלה שהיום הזה הרס להם את המשך החיים, ואלה שלא כל כך הבינו מה קורה סביבם (כמו כל הח"כים בקואליציה). אני נופלת בקטגוריה השנייה. כששמענו את האזעקה, חשבנו שזו רק הרוח שחודרת דרך חריץ בחלון. בכלל נסענו צפונה וחשבנו שזה לא יותר מפיגוע. רק בערב קלטנו את חומרת המצב ונכנסנו להלם מוחלט. תחושה לא מציאותית שאפשר לומר שעדיין לא ממש חלפה. הניתוק וחוסר ההבנה שלנו את האירוע מלווים גם את כל ההופעה החדשה שלי, שבה אני מספרת מה עשינו ביום הזה.
בעצם, הכל מתחיל כמה ימים קודם, ב־2 באוקטובר, כשחזרנו לארץ אחרי חודש בתאילנד. סיימתי צילומים אינטנסיביים ומאוד מהנים של סדרת ילדים שעבדתי עליה המון, והחופשה הזאת הייתה כמו פרס מושלם. היינו רק שלושתנו ‑ בן הזוג שלי ירון, אני והבן שלנו אבשלום, היה כמעט אידילי. אולי בגלל שחזרנו אפופי אושר מכזאת חוויה חלומית, האירוע גם תקף אותנו בכזו עוצמה, כי הוא תפס אותנו ברגע רגיש ועדין כל כך. כמו כשקמים בבוקר מחויכים אחרי לילה הכי כיף, כל ההגנות שלנו היו כבויות. ואז הכל נהיה שחור בבת אחת.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 לילות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
