בנובמבר האחרון פורסם נתון קטן ומחריד, שכמובן נבלע מיד בתוך רצף הידיעות המטורלל שאפיין את כל השנה האחרונה ושלא הפסיק לערבב לנו את הקשב לרגע. גם אני לא הייתה שמה לב לידיעה הזאת, אלמלא ישבתי במקרה בבית קפה פשוט כזה במזרח תל־אביב וחיכיתי למרואיין שהודיע לי שהוא מאחר בגלל הפקקים. "שעה וחצי מרעננה לתל־אביב. את תחכי לי 40 דקות? סליחה", הוא כתב לי בזעם של בן אדם שלא מאמין שזה קורה לו. ואני חשבתי "קח מספר, מותק. בקצב הזה של ידיעות פסיכיות ובלתי סבירות במדינה, אף אחד לא יגיע לעולם להתעסק במצב הפקקים".
בדרך כלל, כשאני מחכה בבית קפה אני עושה מה שכולם עושים – גוללת בטלפון שלי. אבל באותו היום נגמרה לי הבטרייה, וכמובן ששכחתי להביא איתי מטען, אז ישבתי וחיפשתי משהו שיעביר לי את הזמן. בהתחלה ניסיתי להקשיב לשיחה של הזוג שישב לידי, בחור בקפוצ'ון שחור ובחורה שכל האצבעות שלה היו מקועקעות באותיות בצבע כחול. חשבתי שאולי הם ידברו על משהו מעניין, אבל הסתבר שהם טרודים בלדבר על הסטטוס של הדרכון הפורטוגלי של הבחורה. זו הייתה שיחה שהכי לא מעניינת אותי בעולם, אחרי מה קנית בבלאק פריידיי.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
