אחרי 7 באוקטובר, לזמן מה - תקופה של כמה שבועות, הייתי אומר - התהלכו ראשי המדינה בכפיפות מסוימת. זה היה מבורך. הם השפילו מבטם נוכח האסון הנורא. התביישו. היה בכך משהו נכון. משהו מדויק. משהו אנושי.
עבר להם. לרובם. חזרו לעלוץ. לעיתים נדמה כי הם כמעט שכחו. כשמנסים להזכיר להם, חלקם טוענים כי הטבח הנורא שקרה במשמרת שלהם הוא אשמת אחרים, והם רק נדרשים לתקן. הואיל והייתי שמח שתשוב הענווה לנפשם, אציין כי גם אם יש ויכוח מי אשם ב־7 באוקטובר (באופן אישי כאמור זה נראה לי תמוה, מה גם שהמחדל כה גדול שהאשמה יכולה בנקל להתחלק בין כולם), עדיין יש המון דברים שקרו אחריו ודורשים הסבר.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן