אחרי 7 באוקטובר חשבתי שאפסיק להופיע ושלא אלך יותר לצפות בכדורסל, אם ישחקו בכלל. שני הדברים שאני הכי אוהב בחיים שלי מלבד המשפחה, נראו לי חסרי משמעות. החידלון היה כה עמוק, שלא האמנתי שנחזור לצחוק או להתלהב ממשחקי כדורסל.
טעיתי. הבנתי שההפך הוא הנכון. זה לא שעצוב מכדי לעסוק בכדורסל או קומדיה, אלא שכל כך עצוב שאם לא נכניס לחיינו גם משהו מהם, לא נחזיק מעמד. עברו כמה חודשים מהשבת ההיא עד שהבנתי שלא נשרוד אם לא נצחק, שזו החובה שלי להמשיך לנסות להפיג את הצער. מה שנתן לתחושה הזו תוקף אלה פצועי המלחמה והמשפחות השכולות, שמבקשות לבוא להופעות כדי לייצר לעצמן הפוגה מהכאב. גם בכדורסל קרה דבר דומה: אוהדי הספורט בישראל הוכיחו שהם משמשים כקהילות חמות שמחזיקות ומחבקות את משפחות השכול, משפחות החטופים והלוחמים, וחובשות את פצעיהן. הן דואגות שאיש לא ישכח את אלה שהיו ביציע ונפלו. כל משחק מתחיל ומסתיים בקריאה להחזיר את כולם הביתה. פתאום אתה מבין שכדורסל או כדורגל זה לא רק המשחק היפה הזה שאתה אוהב, זו גם קהילה שברגע הקשה ביותר לעם שלנו - הייתה שם כדי לאחד את כולם בתפילה משותפת.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
