מאיה ורטהיימר
הילדים שלי. הם החרדה הכי גדולה שלי, אבל גם הסיבה לכל חיוך. מנסה להחזיק איזה סדר יום מדומיין בתוך כל הטירוף. מחבקת אותם חזק בלילה עד שאני שומעת "אמא... את מוחצת אותי". בשבילם אני חייבת להאמין שיהיה פה טוב, וזה מה שמחזיק אותי. טוב, זה... וגם קלונקס. וגם יין, ודגני בוקר זרחניים עם 80 אחוז סוכר שלא אכלתי מאז ניסן נתיב. וספורט. יוגה. חברים. מקלחת ארוכה. ולהגיד תודה. כי באמת, שום דבר לא מובן מאליו.
בן שרף
בימים המורכבים האלה, כשאני בגרמניה, רחוק מכל כך הרבה חברים ובני משפחה שאני אוהב בישראל, יש כמה דברים שעושים לי טוב. לנגן בגיטרה ולשחק בסוני אלה דברים שמרגיעים אותי, וגם להיות בקשר עם החברים בארץ, לדבר איתם על המצב - למשל בשיחות על מתי ארה"ב תתקוף באיראן, עד שהיא תקפה - ולהיות מחובר לאקטואליה. אלה דברים שמרגיעים אותי ועושים לי טוב בתקופה הזאת, והלוואי שהיא תסתיים בקרוב ועל הצד הטוב ביותר לכולנו.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן