אני יורד למטה. אני יורד למנהרות. מה אני, עכבר? אני חפרפרת? מה אני אעשה במנהרה? אני שונא מנהרות. גם בטיולים שאהבתי, מעולם לא נכנסתי למנהרות. אני אסתמטי! באמת חייב אוויר. אוויר ושמש. לא יכול לחיות בלי שמש.
מנהרה! אני מלמלם את המילה בקול. מנהרה. מנהרה. נזכר איך כשהיינו נוסעים במנהרות הכרמל, היינו מתחרים מי מחזיק את האוויר הכי הרבה זמן מרגע הכניסה עד רגע היציאה. כל המנהרה צועקים "אההה" בלי לקחת אוויר, עד שנשברים. אני תמיד נשברתי ראשון. אלוהים אדירים, אני מדמיין מנהרה בראש, מסך שחור יורד עליי. זה הדבר הכי נורא שיש. חושך ורטיבות. מנהרות הן עינויים. כשהוא אומר "מתחת" אני רואה את הסרט "שאטר איילנד", על בית הכלא המבודד לפושעים מטורפים ומסוכנים. אני רואה את עצמי בחושך, הקירות מטפטפים, ואני קשור בשלשלאות ברגליים ובידיים ועובר עינויים קשים. מרוב אימה שכחתי את האכזבה: לפני רגע חשבתי שאני משתחרר.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן