השעה עכשיו כמה דקות אחרי 16:30 ומועייד פרוג'ה מהדק את כובע הקסקט לראשו, פותח את הדלתות של אוטובוס קו 68 של חברת אקסטרה, ומחייך לנוסעים הראשונים שממתינים בתחנה המרכזית בנתניה. "אני אוהב את החיים", הוא מעיד על עצמו. מועייד באוטובוס כשיורד הלילה, ובמיטה כשבחוץ יש אור. הוא לא חוזר לביתו שבקלנסווה לפני 1:30 בלילה, ולוקח לו זמן להירדם. הוא שומע מוזיקה, מעשן נרגילה, ומתישהו הגוף מתרפה. הוא עוצם עיניים ופוקח אותן לא לפני 15:00 בצהריים – בדיוק בזמן לשתות כוס תה ולנסוע לנתניה.
ב־27 בנובמבר 2025 הוא נכנס לסטטיסטיקה שאין כמעט נהג אוטובוס שלא נכנס אליה. "עצרתי לכמה ילדים בתחנה, בני 13־14, לא יותר", הוא משחזר. "שניים מהם זרקו אבן איך שפתחתי וברחו". האבן פגעה בשמשה שהתנפצה, אחד הרסיסים חדר לאצבע והדם ירד בלי הפסקה. מועייד הלך לבית החולים כדי שיתפרו אותו, האוטובוס הלך לבית חולים משלו כדי שיחליפו לו חלון, והחיים המשיכו. איזו ברירה יש. "לפעמים אתה לא מבין אם לתת שירות כמו שצריך או לברוח. זה מתסכל", אומר מועייד. "אם הייתי רוצה להרוויח יותר הייתי נשאר במשאיות, אבל אני אוהב אחריות, אוהב להתעסק עם אנשים, זה מעביר לי את הזמן".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
